יש משהו מאוד מתעתע בנוגע לריצה ותיאבון. מחקרים מראים שפעילות גופנית נכונה עוזרת לירידה במשקל. מצד שני יש אנשים שמתחילים פעילות וכתוצאה מכך אוכלים יותר ומעלים במשקל. אז מה בדיוק קורה כאן? באוניברסיטת טקסס ערכו ניסוי על מעגל המלנוקורטין, פעולה מוחית שמשפיעה על חילוף החומרים בגוף, והניו יורק טיימס כתבו על זה מאמר מעניין.

תהליך חילוף החומרים בגוף הוא מורכב מאוד. מעורבים בו אין ספור חומרים: חלבונים, הורמונים, זרזים, נוירוטרנסמיטורים ורצפטורים. המדע אמנם רק מתחיל להבין מה בדיוק קורה ברמה של המולקולות מבחינת מטבוליזם, אבל כבר ידוע שלחלק מסוים במוח יש תפקיד מאוד חשוב - ההיפותלמוס, שמפעיל את מעגל המלנוקורטין. המעגל כבר נחקר ונמצא שהוא משפיע על חילוף חומרים, אבל לא בהקשר של פעילות גופנית.

המעגל המדובר מכיל שני סוגים של תאי עצב:

1. NPY - עצבים שמעבירים מסרים שמעודדים את הגוף לחפש מזון.
2. POMC -  עצבים בעלי פעולה הפוכה, מדכאי תיאבון. לבעלי חיים שחסר להם תאי עצב מהסוג הזה יש נטייה לפתח השמנת יתר.

החוקרים בדקו השפעת פעילות גופנית בתאי העצב האלה על עכברים וחילקו אותם לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה קיבלה תוכנית פעילות גופנית מאוד אינטנסיבית במשך 5 ימים והקבוצה השנייה לא עשתה שום פעילות. המדדים שנבדקו הם: משקל גוף לפני ואחרי, פעילות מוחית של תאי העצב המדוברים, בדיקות דם לבחינה של רמות החמצן, וכמות צריכת מזון.

התוצאות התאימו לתיאוריה שפעילות גופנית עוזרת לירידה במשקל.

• תאי העצב מדכאי התיאבון היו פעילים מאוד עד 48 שעות אחרי הפעילות הגופנית ותאי העצב מעודדי התיאבון היו יחסית שקטים.
• התיאבון הכללי של העכברים ירד אחרי הפעילות.

ועם זאת, למחקר יש מגבלות. נבדק רק סוג אחד מסוים מאוד של פעילות גופנית, וכמובן שאוכלוסיית עכברים לא יכולה להשליך באופן מוחלט על בני אדם. אבל תוצאות המחקר יובילו חוקרים נוספים להתמקד בהיפותלמוס ובהשפעה שלו על המטבוליזם בזמן פעילות גופנית, ואולי אפילו נקבל בעתיד תשובות לשאלה: איך יכול להיות שאני רץ, משקיע, עושה פעילות גופנית ובכל זאת מעלה במשקל?