פרפקציוניזם, או השאיפה לשלמות היא תכונה שיכולה להוביל להישגים אבל גם יכולה להגביל ולהפריע. המגזין ניוזוויק פרסם לאחרונה מאמר קצר שמציג מחקרים עדכניים בנושא ושואל את השאלה: להיות פרפקציוניסט זו בעיה שצריך לפתור?

אז התשובה לשאלה הזאת היא: תלוי במצב.

פרפקציוניזם היא לא בעיה אם היא מנוהלת באופן בריא. הבעיה שאנשים פרפקציוניסטים נוטים יותר לדיכאונות מהאוכלוסייה הממוצעת. תיאוריה מקובלת לגבי פרפקציוניסטים מדברת על כך שאנשים ששואפים לשלמות בעצם מחפשים מקום בטוח. הם מרגישים שאם הדברים לא יהיו מושלמים העולם שלהם יתפרק ויהיה לא בטוח עבורם, אז הם דואגים שהכל יהיה מושלם. אבל המצב הזה גורם ללחץ וחרדה בלתי פוסקת מהרגע שמשהו לא יהיה מושלם, הרגע הזה, מנקודת המבט של הפרפקציוניסט, הוא מקום לא בטוח וחשוף.

מחקר שנעשה באוסטריה, ובדק כ-1000 מבוגרים ובני נוער, טוען שאנשים שמוגדרים פרפקציוניסטים אבל קיימת בהם גם חמלה, הם פחות מדוכאים. אז הבעיה היא לא הפרפקציוניזם, אלא אנשים פרפקציוניסטים שכל הזמן מענישים את עצמם אם הם לא הגיעו להישגים המצופים.

קריסטין נף (Kristin Neff) פסיכולוגית חוקרת מאוניברסיטת טקסס טוענת שזה לא קשה ללמד חמלה. הרי מגיל צעיר אנחנו יודעים לתת כתף, או שיחת עידוד לחבר שנמצא בצרה. פרפקציוניסטים צריכים ללמוד להפנות את אותה שיחת עידוד פנימה - לעצמם.

בעולם הספורט התחרותי מאוד שכיח למצוא פרפקציוניזם. ספורטאים שמגיעים לרמות הגבוהות ביותר הם לרוב כאלה שיתאמנו שעות נוספות כדי להיות הכי טובים בתחום שלהם, ובשביל הביצוע המושלם. פרפקציוניסט בספורט ללא חמלה עצמית זו תכונה שעלולה להיות הרסנית. כל ספורטאי יחווה הפסד או כישלון. השאלה היא איך לוקחים את ההפסד כדי להשתפר ולהיות יותר טוב בפעם הבאה. פרפקציוניסט ללא חמלה עצמית יכול להישאר בתחושת כישלון וחוסר ביטחון במשך ימים. במצב כזה אין שום אפשרות ללמידה והתפתחות. בגלל זה הספורטאים הגדולים באמת הם אלו שבבוקר אחרי ההפסד ינסו לראות איפה הם יכולים להשתפר לפעם הבאה.

אחד המשפטים המפורסמים של גדול הכדורסלנים בכל הזמנים מייקל ג'ורדן היה: "החטאתי מעל 9000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק...ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי"