אחד מתהליכי המדידה הנפוצים ביותר בתחום רפואת הספורט הוא מבחן "התכווצות שריר הירך הישר" (Rectus Femoris Contraction) שידוע גם כ"מבחן קנדל" (Kendall) או "מבחן תומאס" (Modified Thomas). מטרת המבחן היא להעריך את גמישות השרירים שמסביב למפרק הברך. המדידה נעשית על ידי מד זווית מדויק ביותר, שמסוגל למדוד זווית שקטנה אפילו ממעלה אחת, אבל הדרך להערכת המדדים משתנה בין אדם אחד לשני. צמד החוקרים ג'ייסון פילר (Jason D. Peeler) וג'ודי אנדרסון (Judy E. Anderson) כתב מאמר על המורכבות של המבחן ופרסם אותו ב"JAT".

הטענה של החוקרים הייתה שרמת הדיוק לאו דווקא מרמזת על שחזור (reproducibility) בדיקה אמין. בנוסף, עד אותו יום לא נעשה מחקר מקיף על ההערכה של רמת השחזור של מבחן ה"תומאס". הם ערכו ניסוי במשך כמה שבועות והוא כלל 54 צעירים שעושים ספורט על בסיס קבוע. הבדיקות נעשו על ידי שלושה אנשי צוות שונים. השערת המחקר הייתה שהתוצאות של כל הנבדקים יהיו חופפות אצל שלושת הבודקים, אבל התוצאות הראו אחרת.

הבודקים היו עם רמת כישורים גבוהה, ועברו הכשרה באותו אופן ובאותה רמה, אבל עדיין תוצאות העבודה שלהם היו שונות ברמה ניכרת. לכל אחד הבודקים הייתה גישה אחרת לגבי מיקום החיבור של המפרק והרגל, המרכז הסגיטלי של התנועה וצירי הסיבוב מסביב לברך. בנוסף הם התקשו לשמור על קו אחיד בין המד זווית לחלקים השונים בגוף.

החוקרים הגיעו למסקנה שמבחן ה"תומאס" הוא לא קוהרנטי מספיק, מכיוון שהתוצאות היו שונות מאוד בין נבחן לנבחן, למרות שהנבחנים היו זהים אבל הבודקים היו שונים. ההצעה שלהם היא להשתמש בתמונות דיגיטליות כחלק נוסף מהפרוטוקול של המבחן, בשביל ליצור סטנדרט אחיד של נתונים.