מעלה בטוב

החיים הם משחק. מגיל 0 עד 99 (או עד מאה ועשרים) משחקן אחד ועד 7.8 מיליארד שחקנים (אם סופרים רק בני אדם כשחקנים). למשחק שלנו יש כללים (חלקם הומצאו בידי הבריאה, חלקם באמצעותנו), יש לנו אפשרויות ובחירה ויש נתונים ומחויבויות. וכמו בכל משחק - יש נקודת סיום. סיום למשחק. משחק החיים. רונן גפני נולד עם הכישרון לראות את המשחק, לקחת אותו במשחקיות (playfulness), ולשאול שאלות לגבי כלליו. המשחק שעניין אותו מאז ומעולם הוא משחק היזמות והעסקים. אבל היו לו השגות בנוגע לכללים, למוסכמות, להנחה של "משחק סכום אפס". אז הוא המציא משחק משלו, שמדמה את החיים, ומציע תבניות חשיבה חדשניות (תואמות "העולם החדש"). פרשביז, קוראים למשחק, ומאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר שיחקו בו. אבל המשחק הוא רק תירוץ להרחבת תודעה, לשינוי דפוסי חשיבה. בשיחה מרתקת דיברנו על החידוש של פרשביז ועל דוגמאות מהחיים עצמם. "תחרות זה לחובבנים" אומר גפני, ומסביר כמה מגבלות מציבה לנו התחרותיות שהתחנכנו על בסיסה. היזמות שגפני מדבר עליה נובעת מתשוקה פנימית לתרום לעולם, לשנות אותו, והיא גם מבקשת לתמוך בלייף סטייל שלנו. כשנתקלתי בספר שכתב עם שותפו שמחה גליק ובהשתתפות רויטל פיזנטי, הרגשתי שהגעתי "הביתה". זה בדיוק המשחק שביקשתי לשחק בעצמי - עסקים ויזמויות שמספקים את אורח החיים שאני מבקשת לעצמי עכשיו, ולא יום אחד כשאצא לפנסיה, כשאעשה אקזיט, בהנפקה. ה"עסקים החדשים" שאני מלווה מבטאים את ה- Y הפנימי של מקימיהם, ומסונכרנים עם יתר תפקידי חייהם בהיותם יצורים הוליסטיים. יזמות, היא מיינד סט. לא חייבים להיות סטארטפיסטים הייטקיסטים בשביל להיות יזמים. יזמות היא חלק מהחיים, והיא נטועה בכל רובד שלהם - בהורות שלנו, בזוגיות שלנו, בלימודים שלנו, וכן גם בקריירה שלנו. לתפישתי, יזמות צועדת יד ביד עם אושר. היא מכילה את כל הערכים המהותיים לאושרנו: סימני שאלה, בחירה, לקיחת אחריות, יוזמה, תרומה, עצמאות וחופש. כדאי ממש! אל תפספסו.

פרק 24 מה אמהות צריכות? עם אוריין צ'אפלין לעשות רילוקיישן זה האמא של מתיחת אזור הנוחות. ללמוד שפה חדשה אבל בעיקר את הסאב שלה. להשתייך שוב. מהתחלה. להיות אמא במקום זר, זה עניין. זה הסיפור של אוריין. קיבוצניקית לשעבר, קרייריסטית מצליחה, חלק מהארץ הזאת, ארזה מזוודות ותיקים, בעל וילדים וטסה אל מעבר לים. ושם, היא לקחה קורס באוניברסיטה. וכשכל אחת הציגה את עצמה, את מקורותיה, את סיפורה, אוריין עמדה וסיפרה כבדרך אגב שהיא הגיעה מקיבוץ שריד, שהיא ילדת לינה משותפת. הנשים בקהל נדהמו. מה זה לינה משותפת? מה זה הקיבוץ הזה? זו כת? איך הרגישו האמהות כשהילדים שלהם לא ישנו איתן? פעם ראשונה שאוריין עצרה לחשוב על האמהות. נכון, הן צודקות. איך הן הרגישו באמת האמהות? תמיד דיברו על הילדים, על ההשפעה עליהם. המפגש הזה עם נשים אחרות, היה הרקע לספר שיצא השנה "ארבע שעות ביום", המגולל מונולוגים מפי שלוש עשרה אמהות שונות לילדי לינה משותפת בקיבוצים. שיטת "הלינה המשותפת" היא יחידה בעולם, והיא אתגרה פרדיגמה אנושית יציבה ומבוססת בפרדיגמה חדשה. אני צדה פרדיגמות כתחביב, ואוהבת להרהר בהן, לערער עליהן. האם הן מוכרחות המציאות? האם הן אחוזות בטבע? האם יש עוד דרך? מהם הרווחים, מהם המחירים? איפה הכל התחיל? הספר הזה גרם לי לחשוב - איך פרדיגמות תרבותיות לפעמים (והרבה) מכניעות אינסטינקטים, מסרסות את טבע הדברים, אבל הוא גם הוכיח ש"גם אם יש שיטה אחת, לא הייתה אמא אחת" כמו שאמרה אוריין, ושהבחירה נטועה בטבענו. חלקנו בוחרות להסכים, אחרות בוחרות למרוד, ויש את אלה שמוצאות את דרך האמצע. וככל שאנחנו עושות את הבחירה במודע ולא מתוך אין ברירה - כך אנחנו שלמות יותר עם המציאות. הוא גם גרם לי לחשוב שמרגע שנולדים ילדם לעולם שאלת טובתם היא השאלה הראשונה במעלה. ומה עם טובת אמם? מה היא צריכה? איכשהו, הדיון הזה נעדר מסדר היום. אוריין ואני ניסינו באמצעות הדמויות מהספר (שהן דמויות חיות ואמיתיות במציאות) להבין - מה אפשר ללמוד מהן על אמהות בכלל? על האמהות שאנחנו?

פרק 23, איך להערך מקצועית לעתיד? עם נירית כהן עולם העבודה העתידי כבר ממש כאן, ו"אנשי העולם החדש" כבר עושים מודלינג למה שצפוי לכולנו. השינוי שעשיתי בקריירה שלי, הטרנספורמציה האישית שלי, מייצגת מגמות שתופסות אחיזה (או במילים אחרות, אני לא מיוחדת וגם לא יחידה). מקצועות מסורתיים גוועים או מוחלפים ב- AI ומכונות שלומדות את עצמן. אנשים כבר לא עובדים באותו מקום כל חייהם, אלא ממציאים את עצמם כמה פעמים במחזור חיים. זה מה שיקרה. זה מה שקרה לי, או עשיתי שיקרה לי. זה נראה בזמנו כמעט מוזר. לבחור למכור חברה מצליחה, רווחית, משגשגת, עם גרף רווחים גדל והולך. חברה שמבטיחה יציבות, ביטחון, אופק כלכלי, יוקרה, מעמד, נוחות. ובשביל מה? בשביל תשוקה? בשביל חופש? נפלתי על הראש? לא נפלתי עליו, אבל קצת השתקתי אותו. שמתי על מיוט, והקשבתי לאיברים אחרים, שרוב השנים השתקתי היטב עד שבכלל לא ידעתי שהם מדברים. למכור חברה מצליחה, להתחיל הכל מהתחלה, "פרשמנית" נטולת שם וניסיון והכנסה. להאמין שהיכולות שלי, הכישרונות שלי הם לא במשרד או במותג, הם הולכים איתי לאן שלא אלך. להסכים לוותר על תפישה לינארית, שמספרת לי שהגרף תמיד חייב לעלות, ולהיות מוכנה לקחת צעד אחורה (במובני ההכנסות והתגמולים) וכמה צעדים קדימה במובני היצירתיות וההתפתחות. למתג אותי אישית. אמאלה!! כמה שזה מפחיד. לתת לכם לראות לי. לתת לכם למשב אותי, לחוות דעה. וכמה שזה משחרר לגלות שזה בסדר כשאתם רואים לי. שזה אפילו (רוב הזמן) מרגש. בשנים האחרונות, מאז שעזבתי משרד מעוצב וטייטל מכובד, נסקתי בעקומת למידת תכנים במרחבי האושר, ה- well-being, הפסיכולוגיה האנושית. הכרתי מלא אנשים מרתקים שהפרו אותי מחשבתית והזינו אותי לבבית. למדתי לעשות ממקום מדויק, קשוב, אינטואיטיבי. ממקום נושם. הכרתי הרבה יותר פלטפורמות דיגיטליות. בניתי לעצמי אתר, הקמתי לעצמי פודקאסט. פתחתי קהילה. נדמה לי שעתיד עולם העבודה מכיל ערכים דומים של: בחירה, ביטוי עצמי, יצירתיות, למידה, גמישות, רשת של אנשים, קהילתיות, שינוי וטרנספורמציה ו.. אוטומציה. הזמנתי את נירית כהן לדבר על עתיד עולם העבודה. מי שהייתה בעברה סמנכ"ל משאבי אנוש באינטל, עברה תהליך דומה לשלי, זיקקה לעצמה שליחות והפכה אותה למקצוע. הצעתי לה לדבר על מגמות צפויות בעולם העבודה והיא אתגרה אותי והדליקה אותי, כשהציעה שבמקום שיח אקדמי, נספר את הסיפורים שלנו, שמספרים בעצמם את העתיד. שהוא כבר כאן.

כשנכנסתי לעולם העסקים, למדתי המון דברים שקשורים להתנהלות כלכלית. בסיסיים. למדתי אותם מהפרקטיקה. דברים שהגיוני היה ללמוד אותם באופן מסודר. ממוסד. למשל, למדתי שעמלה בנקאית היא לא חוק טבע ושאפשר להתמקח עליה. או שבדיקת חשבונות, מגלה המון הוצאות שהן טעות במקרה הטוב או שיטת מצליח במקרה הפחות טוב. למדתי שתשלומים הם פיקציה. גלגול של הוצאות קדימה. שסדרי עדיפויות הם בסיס מהותי לבחירה. ושכל בחירה היא בעיקר וויתורים. על מה אני בוחרת להוציא עכשיו, במה אני בוחרת להשקיע ועל מה בתמורה אני מוותרת לעת עתה. גדלתי בבית של אבא עצמאי. אז רוב הלמידה נחה על תפיסות עולם, פרדיגמות, שמכתיבות פרואקטיביות, שאילת שאלות ולקחת אחריות. רק שלא לכולם היה בסיס כזה, ולא לימדו אותנו כלום על כסף. למה לא לשלם בקרדיט (מבחינתי, לעולם!)? איזה כוח מיקוח יש לנו מול הבנק? מה אנחנו יכולים לעשות באמצעות יצירת סדר בעולמנו הכספי? ואיך להתמודד עם כסף בשלום (ולא בהתעלמות וברתיעה)? הפרק האחרון בפודקאסט דן בהיסטוריה של הכסף וגלגוליו ברמת המאקרו. אבל מה עם המיקרו? מה איתנו? מה ביכולתנו לעשות על מנת להיטיב את חיינו? הנושא הזה, הוא אחד המשפיעים העיקריים על רווחת חיינו. על הזוגיות שלנו. על יחסינו עם הילדים שלנו. ועל תחושת השליטה שלנו בחיינו. זה לא סוד שאנחנו עומדים בפני משבר כלכלי, מיתון. זמן טוב לערוך שינויים, לחשב מסלול, להסתכל לגף החשבון בלבן של התדפיס וגם בשחור ובירוק ובאדום של המספרים. איה תמרי היא יועצת לכלכלת המשפחה, והזמנתי אותה לספק ערך ולתת לנו כלים לשפר את ההתנהלות הכלכלית שלנו. האזנה נעימה ושבת טובה (וצוננת)!

פעם לא היה כסף. והיו חיים. היה אוכל והייתה קהילה ועמל . כסף - לא היה. רק לפני 7500 שנה עם המהפכה החקלאית, נולד גם הכסף. מערכת אמון בתוך הקהילה שנועדה לאפשר סחר חליפין. הכסף נבחר להיות משאב שאין לו ערך משל עצמו (אי אפשר לאכול אותו, לדוגמא), הוא מדיד, הוא עמיד והוא קל לנשיאה. מתכות כמו כסף, זהב, נחושת נבחרו לשמש כמטבע. ובסמוך להולדת הכסף, נולד גם אחיו - החוב. החוב נועד לייצר צמיחה. אם אני חקלאית שמגדלת חיטה, עליי לקנות זרעים. ייתכן שאין לי את הכסף הנדרש לזרעים, אבל אני מניחה שכאשר אקצור את החיטה, אוכל למכור אותה ולשלם את מחיר הזרעים, ריבית למלווה, וגם אשא רווחים. עד כאן, הכל די מובן ומאד פשוט. עם הזמן, משחק הכסף השתכלל. בנקים נוסדו והכסף נשמר במקום אחד. עם הצנטרליזציה הבנקאית, גם כלכלת הרזרבה הגיעה לעולם (הבנק החל מלווה יותר כסף מהזהב ששמור בכספותיו). גם כסף הנייר הוא המצאה די חדשה. עד לא מזמן הניירות ייצגו זהב. סטנדרט הזהב היה נהוג בעולמנו. ב- 1971 הנשיא ניקסון ביטל את הקשר בין כסף הנייר לזהב. מעתה, הדפסת כסף אינה כרוכה בכריית זהב. כסף פיאט. מודפס בידי המדינה ללא הגבלה. ביובל השנים האחרון, הכלכלה העולמית והגלובלית הגדילה את החוב שלה לממדים עצומים. מה הקשר אלינו, אתם שואלים? שאלה טובה. לא לימדו אותנו על כסף. לא ביסודי, גם לא בתיכון. את המשחק הזה כולנו משחקים באופן יומיומי. מעטים מאיתנו באמת מבינים את כלליו ומתי מעט מגדירים אותם (את הכללים). כבר הרבה שנים כסף מעסיק אותי. בשנה האחרונה, הוא מעסיק אותי באופן פילוסופי, היסטורי. "חקר ההיסטוריה של הדעות הוא תנאי מקדים לשחרור התודעה" אמר הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. אין לי השפעה על כלכלת העולם, גם לא על מדיניות מוניטרית של הפדרל ריזרב. אני לא כלכלנית ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. מה שכן אני מציעה לכם - להצטרף וללמוד איתי. להרחיב מודעות בנוגע לאחד המשאבים המהותיים בעולמנו. למידה היא התחלה. באמצעות התחקות אחר ההיסטוריה של המוסכמות החברתיות שלנו, אפשר להבין ש- 1. הן לא הכרחיות 2. יש עוד אופציות לא לימדו אותנו על כסף, אבל אפשר להתחיל ללמוד לבד. אני יודעת, יש אנשים שעיסוק בכסף (כמו במתמטיקה) מעלה בהם תחושת בחילה מיידית ורתיעה גופנית. חנן שטיינהרט, כתב גלובס ומחבר הספר A brief History of money' ואני ניסינו לעשות הכל על מנת להנגיש את הנושא באופן שמתאים לכל שומע. את הפרק הזה היינו אמורים להקליט ב- טוקהאוס - תוכן ועניינים ואז הגיע covid19 וטרף גם את הערב הזה ביחד עם הכלכלה. הקלטנו מרחוק במקום, וביום חמישי, יעלה פרק על כסף, חוב וקפיטליזם. קחו לכם שעה ארוכה של הקשבה פעילה, ומסע במנהרת הזמן. איך הכל התחיל, לאן הגענו ומה צופן לנו העתיד.

פרק 20 עתידנות עסקית – אילו מגמות וטרנדים צפויים לנו? עם עדי יופה אנחנו חיים בעולם משובש. כזה שמכיל הפרעות בקצב גובר והולך, ומקשה עלינו להתנבא. השינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו כבר הרבה זמן, ועכשיו עם הקורונה, אי הוודאות גדלה. ברור לרובנו שהעולם שאנחנו מכירים כבר אבד ושהעולם שנחזור אליו כבר לא ייראה אותו דבר. אבל איך הוא ייראה? אילו מגמות האיצה הקורונה? עדי יופה היא טרנדולוגית, בעלת חברת fast forward לעתידנות עסקית. היא אוספת נתונים וחוזה טרנדים. והיא גם מרצה בבינתחומי הרצליה. נפגשנו לשיחת זום לנסות להבין מה מספר לנו ההווה על העתיד. האם השינויים שאנחנו חווים הם מחזוריים עם גוון לינארי? או אקראיים? שוחחנו על השחיקה באמון שלנו במוסדות הפוליטיים והכלכליים. על העומס שאנחנו חווים - עומס בשעות עבודה, עומס בצריכה, עומס בחפצים ועומס מנטאלי ממסכים. שוחחנו על קהילתיות שתתהדק, אנושיות שתנצח, ובעלות שתלקח חזרה לידינו באקטיביות. וגם על מיומנויות לעולם החדש (לטובת הישרדות בעולם משובש): אינטליגנציה רגשית הבנה טכנולוגית מסוימת מיתוג אישי יכולת לשת״פ - בניגוד לתחרותיות ומשחק סכום אפס זיהוי הטרנד הבא

איך משפרים את מערכת יחסינו עם גופנו? עם פאולה רוזנברג אולי לא כולנו נולדנו יפים באותה מידה. כנראה שיש דבר כזה יופי אובייקטיבי. גם לא נולדנו עם יכולת מתמטית שווה או כישרון זהה לאמנות או פוטנציאל ריקוד זהה. ובכל זאת, יש בלרינות ויש רקדני היפ הופ, יש ריקוד לטיני ויש ואלס, יש ג'אז ויש... טוב, הבנתם את הנקודה. יש מקום למגוון. אז למה כשמדובר במה נחשב ליפה, יש רק מידה אחת ראויה (34)? למה כשמדובר ביופי שלנו, המידה הראויה כרוכה בפגיעה בטבעו של הגוף? למה מרטשים ומצרים מידותיהם של דוגמניות שכן עונות לאידיאל היופי? ומה ההשלכות של כל זה עלינו? על ילדינו? הגוף שלנו סובל מהתעללות, רודנות, העלבה יומיומית. כי הוא לא צעיר מספיק, מתוח מספיק או רזה מדי. בשיחה מרתקת וקולחת עם פאולה רוזנברג, דיברנו על מודל היופי, על דימוי גופני, על פרדוקסים ואבסורדים ועל דרכים פרגמטיות להחזיר שפיות למחשבות שלנו על עצמנו, לשיח שלנו עם עצמנו, למבט שלנו על המראה. אני עוקבת אחרי הקול שפאולה משמיעה. קול אמיץ ומלא יושרה. היא לא מוכנה שגופה יעבור צמצום היקפים גרפי, והיא מגלמת את האישה החדשה בעולם החדש. כזו שעומדת בגאון ובלי להקטין או להצטנע ואומרת לעולם: זאת אני ואני יפה. מאחורי החזות היפה, יש שם גם מודעות וחכמה, וה"למה" המזוקק שלה הוא המודלינג שהיא מגלמת בעבור שתי בנותיה. הידעתם? 8 מתוך 10 נשים לא יאהבו את מה שהן רואות במראה וחצי מהן יראו השתקפות מסולפת. 81% מבין בנות העשר בארה"ב כבר עשו דיאטה לפחות פעם אחת. מספר הולך וגדל של נשים אטרקטיביות למראה ללא בעיות משקל או הפרעות פסיכולוגיות קליניות, רואות את עצמן מכוערות ושמנות. בעוד שנשים לא מרוצות מהישבן והירכיים, לגברים יש בעיה עם הגובה, הבטן וההתקרחות. להומוסקסואליים יש סבירות גבוהה יותר להרגיש לא נוח עם גופם מלגברים סטרייטים, בעוד שלסביות יחושו בנוח יותר מאשר נשים סטרייטיות. במאה ה- 19 נלבשו מחוכים שגרמו לבעיות נשימה ועיכול. היום, העיסוק ביופי מייצר אובססיה בנוגע לאכילה ולספורט. יותר ממחצית המנכ"לים ב-500 החברות הגדולות ביותר בארה"ב מתנשאים לגובה של 1.80 מ' ומעלה, ורק שלושה אחוזים מהם הם בגובה שנופל מ-1.70 מ'. המשקל הוא נושא תרבותי. בעבר, מודל היופי הנשי היה של אישה עגולה, מה שהצביע על בריאות ומשאבים. רזון יוחס למעמדות נמוכים חסרי אמצעים. בעידן הנוכחי כשאוכל זמין לכל, והעולם שבע, דווקא בעלי האמצעים אוכלים אוכל בריא ומזין ומתאמנים יותר. אורתורקסיה היא הפרעה חדשה - אובססיה לאוכל בריא שפוגעת בנפש ובבריאות.

פרק 18 - למה אנחנו מרגישים רגשות "שליליים"? עם הילה שלזינגר שמעו סיפור, לפני ארבע שנים, ישבתי בכיתה בלימודי הפסיכולוגיה האדלריאנית. זה היה ערב יום השואה, והמרצה בחרה להתחיל את השיעור בהשמעת שיר: "רקמה אנושית אחת" הקול החד פעמי של חוה אלברשטיין, המילים שמדברות על החיבור שבין כולנו, ההקשר המסוים של היום הזה לזכר ששת המיליונים - כל אלה הביאו אותי לדמעות. כלומר, התייפחות. ביום הזה, ידעתי שנפל דבר. עכשיו, אני יודעת ש"הגעתי הביתה". לב הקרח הפשיר. שנים קודם, הריצה היומיומית הלא נושמת, הפכו את ימיי ל- עוד מאותו היום. ימי זיכרון, ימי חג, ימי הולדת - הכל נצבע באותו צבע של עוד משימה לתפעל ולסיים, ולהמשיך לעבר היום הבא. לא עצרתי, לא נכחתי. הילדה שהייתי, הנערה שהייתי, הרשתה לעצמה - להיות עצובה. ועכשיו, שנים אחרי, שוב הרשיתי לי להתחבר פנימה, להרגיש, לבכות ליד כולם. אנחנו שואפים לשמוח, להרגיש שלווה ואושר, סיפוק, גאווה. אנחנו מייצרים בלי משים תרבות שהיא טרור של שמחה, עריצות של חיוביות. רק שהכנעה, הדחקה, הסתרה ואיפוק של רגשותינו פוגעת בבריאותנו הנפשית. הרגשות שלנו נותרים בפנים, מוכנעים והדופים, הולכים ומתלבים, תוססים ומכרסמים. אצל חלקנו הם יתפרצו כשכבר לא נוכל לשאת את הלבה הרותחת. אחרים, יחיו את חייהם על "אש קטנה" - לא ירשו לעצמם להתעצבן אך גם לא להתאהב, לא ירשו לעצמם לכעוס אבל גם לא יחוו שמחה ילדותית ובמקרים קיצוניים, אנחנו עלולים להתעורר רק כשמגיעה "שיעור" כואב מהמציאות. החוויה האנושית כוללת את כל מנעד הרגשות. זה נורמלי לכעוס, זה טבעי לפחד, זה לגמרי אנושי לקנא או להעצב. ויותר מזה - לרגשות האלה יש חשיבות וככל שניתן להם מרחב נוכל ללמוד על הבקשה שהם מקפלים בתוכם. ימי הקורונה מכילים בתוכם את כל המרכיבים לרגשות קיצוניים. הוודאות נשמטה, השגרה הופרה, הרגלים חדשים הפציעו במציאות חיינו. למדנו לעשות מהלימון לימונדה, להסתכל על bright side של הדברים, אבל לפעמים הם מבליחים - הפחד והדאגה, התסכול או הגעגוע. וזה הכי נורמלי וטבעי. בשיחה עם הפסיכותרפיסטית הילה שלזינגר שוחחנו על רגשותינו הלא זוהרים ועל חשיבותם בחיינו. הרצאת טד על בושה של ברנה בראון: https://www.youtube.com/watch?v=bRRNrMgfTTo

השיחה שלנו נסובה סביב מיינדסט מנהיגותי ויזמי, אבל היא זלגה כל הזמן למה שמעסיק את כולנו עכשיו - העולם שלנו. בלי שידענו שכל כך מהר יאותגרו הרגלינו הישנים, בלי שהבנו שיום בהיר אחד תדרוש מאיתנו המציאות התנהלות חדשה, בלי שהערכנו שזיהום האוויר יצנח בתקופה כל כך קצרה. ד"ר מרילין אטקינסון היא פסיכולוגית בהכשרתה, שהפנתה עורף לפסיכולוגיה המסורתית, והפכה לאחת המאמנות הראשונות בעולם, אחת הנלפיסטיות הראשונות. היא יזמית שמנהלת רשת של 60 בתי ספר בשם "אריקסון" לאימון ברחבי העולם, לרגל פתיחת בית הספר החדש בשיתוף עם NLP פלוס בארץ, התכנסנו לשיחה על כלי אימון בהקשר של מנהיגות ויזמות. היא מדברת בעד לקיחת סיכונים, ומעודדת לשינוי הרגלים, עשיית דבר חדש ומאתגר מדי יום, ויצירת טריטוריות חדשות בצעדים קטנים. השיחה הזו התנהלה בשפה האנגלית, ועבורי זו בהחלט טריטוריה חדשה (להקליט בשפה שאיני שוחה בה כשפתי הראשונה), אז אתגרתי את עצמי ונהניתי משיח מרתק עם אחת המנהיגות המשמעותיות בעולם. כשדיברנו על תרגול חיוביות, האירה מרילין נקודה מעניינת. השפה מפנה אותנו מיד לוויזואליזציה של הוראתה. כלומר, אנחנו מדמיינים את מה שאומרים לנו. מתוך דאגה, ילד בן שנתיים שומע 200 פעמים ביום את המילה "לא". כשהוריו אומרים לו "אל תשפוך את החלב" הוא בעצם מדמיין חלב שנשפך. שפה נגטיבית, אומרת מרילין, יוצרת מציאות כזו. האתגר הכי גדול שמרילין ביקשה להציף הוא שינוי האקלים: "לא נוכל להעביר עולם כזה לילדינו" היא אמרה "אנחנו חייבים לשנות את הרגלינו הישנים ולהעביר את הפוקוס שלנו לטובת היקום". דיברנו על הנטייה שלנו בעתות משבר לבחור מנהיגים נרקיסיסטיים, שמציעים פתרונות של שחור או לבן. ועל הציווי שלנו להגדיר בעצמו לעצמנו מהי עבורנו הצלחה אמיתית. זה זמן של האטה, של חישוב מסלול מחדש, של אי וודאות, דאגה וחשש, אולי סקרנות. אנחנו עדים כרגע לרגע היסטורי, לנקודת מפנה, וקשה להתנבא. זה זמן טוב להאזין לפודקאסט, להרחיב אופקים, לחשוב. הפודקאסט של מעלה בטוב התיימר מראשיתו לאתגר פרדיגמות, מוסכמות ולהציף דרכים אחרות, לאפשר עצירה של מחשבה לטובת בחירה. נדמה שיומרת הפודקאסט שזורה כעת בצו השעה. אני מקווה שיש בפרקים על מנת לתרום להרחבת מחשבה, ומאחלת לכולנו שבת שלום ובריאות!

מה הקשר בין פאסט-פוד, שעות עבודה מרובות וצרכנות אובססיבית? למה אנחנו ממהרים? למה אנחנו לא מסתפקים? אני נולדתי להתמהר, להספיק המון, לסמן עוד ועוד ויאים בצ'ק ליסטים אינסופיים. הרגשתי שניצחתי את המערכת. חייתי ביום אחד- שלושה ימים לפחות של אדם ממוצע. ניהלתי את הזמן ביעילות, ישנתי מעט, עשיתי כמה דברים במקביל ורצתי. הרווחתי המון על הריצה, על ההספק ועל המהירות - תשואות, הישגים, תחושת מסוגלות. רק שהמחירים נערמו, והתברר שיותר ברצפים מסוימים, גורר פחות באחרים. פחות נשמתי, פחות נכחתי, פחות אפשרתי להזדמנויות לחדור לתוך הגאנט המתוכנן לעילא. ו.. הייתי יותר לחוצה, ופחות מאושרת. הייתי כל הזמן ברגע הבא. וכשהוא הגיע, זנחתי אותו לטובת זה שאחריו. לא הבנתי מה זה "להיות" ? מה זה "להתבונן"? יש דברים לעשות? עושים, לא מתבוננים.. עד ש... כשלמדתי לעצור, לנשום, להתבונן, דברים הפכו פשוטים יותר ומהנים הרבה יותר. כשנתקלתי בספר של עמית נויפלד, ההיסטוריה של המהירות, קראתי אותו בלהט. נויפלד מדגים את סממני המהירות ואת מחיריה בתחומים שונים: מזון, עבודה, רפואה, צרכנות ועוד. אחר כך, הוא מסביר מהו הזרע ההיסטורי-פילוסופי, שהביא את האנושות לנקודה הזו. ואז, הוא פורט את מה שיכול הפרט לעשות על מנת להחיל שינויים. והכל - לטובת מטרה אחת - שיהיה לך טוב יותר! והכל - נתון לבחירתך! עמית נויפלד לא יצא מהגריד. הוא לגמרי בתוך הקווים. חי בעיר. עובד כמו כולנו. מנהל זוגיות. הוא פשוט עצר לשאול ואז לבחור, הוא החזיר שפיות לחייו, פשטות והנאה. הוא לא עזב את הגריד, אבל הוא כן נטש את המרוץ לעבר נראות מזויפת וסמלי סטטוס מצליחנים. אני, עדיין נוטה להתמהר, מועדת לדפוסי רצון להספיק, לעשות עוד ובמקביל, אבל גם שמה לב לתמורות - לעצירות מודעות, מדיטציות ונשימות, למנוע אחר פנימי של תשוקה ולא מתוך "מה יגידו" ו"איך זה נראה או נשמע". מה אני אגיד לכם? נהניתי מכל דקה בשיחה הזו, מה שהוביל לעוד דקות רבות אחרי שהמיקרופונים נכבו. מקווה שתתנו לזמן ההאזנה להתמתח בהנאה! לאתר תנועת ההאטה: http://slow.org.il/

כשהייתי בכיתה ד׳, היה לי מיזם. רציתי לכתוב מדריך לגידול ילדים מאת ילדה. ללמד הורים על החשיבה של הילדים. היה לי ברור שהם פשוט שכחו מה זה להיות ילדים, ורציתי להזכיר להם. אני זוכרת שגם חשבתי שככה אשמר את החשיבה הילדית שלי, שלא תישכח כשאתבגר ואהפוך לאמא בעצמי. ראשי פרקים נכתבו. וקולות מרפי ידיים שסיפרו לי שמה הסיכוי שילדה תוציא ספר, גנזו את המיזם הגאוני הזה. וגדלתי והתבגרתי וגם הפכתי אמא. ולכבוד יום המשפחה, החלטנו להשמיע את קולם הילדי של הבנים שלי, בן ויהלי. שיחה קצרה על משפחה וצוהר צר לעולמם ולמחשבותיהם של ילדים. הילדים שלי. ההקשבה למורים הכי משמעותיים שלי ריגשה אותי, לרגעים הפתיעה אותי או עוררה אותי לשים לב לפרשנויותיהם. פרק בונוס קצר ליום המשפחה. כי משפחה זה המשאב הכי יקר שלנו❤

לקחת מנדט על החיים שלנו. גם בנושאים רפואיים. בעידן המידע, אנחנו מבולבלים ממחקרים סותרים ("מחקרים מוכיחים את מה שמי שמיממן אותם רוצה להוכיח"). אנחנו מגלים שיש שיקולים כלכליים שמטים החלטות או המלצות (כן, גם של רופאים). אנחנו לפעמים מוותרים על קבלת החלטה מרוב בלבול אינפורמציות שונות או סותרות, ואז מאפשרים למישהו אחר להחליט עבורנו. אלה החיים שלנו. זו הבריאות שלנו. כשד"ר ליאת אדרי חלתה בסוכרת, היא החליטה לקחת אחריות. לקבל את המלצות הרפואה הקונבנציונאלית וגם להתייחס לעצמה כאל מדגם של בן אחד ולערוך תצפיות מבוקרות. מתי עולה רמת הסוכר, מתי היא פוחתת ומה בהתנהגות שלה מעודד איזון. החקירה האישית הזו הובילה אותה בסופו של דבר לנהל אורח חיים בריא ללא מזרקים ואינסולין. הרפואה הקונבנציונלית עוברת שינוי פרדיגמטי בעשור האחרון. מידה אחת לא מתאימה לכולם. וההבנה שפרסונליזציה מחלחלת גם לתחום הזה. התייחסות לשונות הגנטית, לשונות ברמה הביולוגית-מולקולרית או ברמת המיקרוביום, ומתן טיפול מתאים לחולה הנכון, במינון הנכון ובזמן הנכון. "עשה מזונותיך תרופותיך ולא תרופותיך מזונותיך" אמר הרמב"ם, ואכן מחקרים באפיגנטיקה מלמדים שלהתנהגות שלנו השפעה מכרעת על בריאותנו. אז איך לוקחים אחריות בעידן של עודף מידע? כיצד לומדים מה טוב לנו ומה פחות? כיצד מונעים מחלות? בשיחה עם כותבת הספר "במ"א - בריאות מותאמת אישית" והמדענית ד"ר ליאת אדרי, שוחחנו על חשיבותו של קו האמצע, על קבלת המנדט על חיינו, ולמידת הבריאות שלנו, על תוספי תזונה ושילוב בין רפואה קונבנציונלית ורפואה משלימה. לספר: https://bit.ly/2P783M2

פסיכולוגיה - המודל היהודי בן אדם מצווה לשמוח, על פי ההלכה. אם אינו שמח, מוטב ש"יפשפש במעשיו". מהו חטאו? איזה שקר הוא משקר לעצמו? מיהו אליל השווא אותו הוא עובד? אביו? אמו? העבודה שלו? אולי כספו? או אולי אלילים פסיכולוגיים, כמו: נורמליות, או אותנטיות? לעתים, ניצב האדם ב"ניסיון" - נסיבות חיים קשות שאינן קשורות במעשיו - מחלה קשה או מלחמה. אז נדרש אדם "להתגייס" לטובת עמידה ב"ניסיון", בתוכנית האלוהית שאינו מודע לתכליתה. שיחה מרתקת עם ד"ר יאיר כספי, על פסיכולוגיה ויהדות, וכיצד הן משלימות זו את זו. ילדותו של כספי היתה "ניסיון" לא פשוט. בבגרותו יצא למסע בחיפוש אחר אושרו. כשהגיע למורו, ישעיהו לייבוביץ', מצא את שביקש, ומאז למד והשכיל בפילוסופיה היהודית, ויזם מודל פסיכולוגי המושתת על עקרונות ההלכה היהודית. כספי הוא מחבר הספרים: ״לדרוש אלוהים״, ״ניסיון- פסיכולוגיה ויהדות: מסע תיקון״ ו-״הילד שכמעט הציל את אמו״. שיחה על הצורך של האדם באלוהים, ועל האלילים המשעבדים אותנו כשאין לנו אלוהים. על משמעות החופש ועל התפקיד שלנו כרכיב מהותי מהחופש היהודי. על החוויה האנושית, שהיא בבסיסה המתח הנצחי שבין האלוהי לחייתי, בין הציווי לבחירה.

הייתה תקופה שהסתובבתי בעולם עם החלום - למצוא חלום. אם רק יימצא החלום, ידעתי, שלהגשים אותו זה החלק הקל. הרצאת טד שנתקלתי בה בנושא "איך לבנות את עבודת חלומותייך" הסתיימה בשאלה אחת, קצת מורכבת אבל מאד גאונית: מה את לא יכולה שלא לעשות? מה אתה לא יכול שלא לעשות? המרצה הציע לסקור מבוקר עד ערב את כל הפעילויות שלנו. מצחצוח השיניים, דרך העבודה, הילדים, ההתעמלות, האוכל, הסדרות - ה כ ל. ולשאול: מבין הפעילויות האלה, על מה אני לא אוותר? התשובה לשאלה הזו הייתה מרעישה עבורי. רמז לחלום. הבנתי שבסוף כל יום: אחרי עבודה במשרד, זמן עם הילדים, ארוחת ערב, התעמלות, בכל ערב ניהלתי שיחה (פרונטלית או טלפונית) עם חבר או חברה. ואלה היו הרגעים שהנשמה שלי פרחה. ואלה המקומות שבהם הופקדו באוזניי סודות. חבריי שיתפו אותי בפגיעות שלהם, בהתלבטויות שלהם וגם בגאוות שלהם. וגם אני שיתפתי אותם. וכשדיברתי והקשיבו לי - התנסחתי, התפתחתי, הבנתי דברים שלולא השיחה לא הייתי מבינה. כשהבנתי שאלו בדיוק הרגעים שאני מחכה להם בכל יום, הבנתי משהו על החלום שלי: שיחות עם אנשים, הקשבה. מאז, זה מה שאני עושה. בעיקר. משוחחת. מקשיבה. שיחות והקשבה שמולידות יוזמה ומציאות חדשה. כי הקשבה היא מיומנות טרנספורמטיבית. והיא לא זקוקה רק לזוג אזניים אלא גם ללב פועם ולעיניים טובות. אז מה כל כך מסובך בהקשבה? שיחה אחרת עם פרופ' אבי קלוגר, פרופ' להתנהגות ארגונית בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. אני אוהבת לראיין אנשים ש walk the talk. אבי הוא אחד כזה, שהקשיב לי בכמה רמות: למה שנאמר, וגם למה שלא, לאנרגיה שלי. והוא גם בחר להציג את הנושא באופן יצירתי. הנשמה שלי פרחה. שיחות עם אנשים. הגשמה של חלום. נהניתי מכל רגע. מקווה שתהנו גם!

לפעמים אנחנו מעורפלים, מבולבלים, לא בהירים, חשים תחושה של תקיעות או של תסכול. הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין ערך מחקר אמפירי בשנות ה- 60 בו הקליט שיחות עם מטופלים על מנת לבחון מתי הטיפול אפקטיבי ומחולל תמורות ומתי פחות. הוא מצא שדווקא מטופלים שחוו חוסר מיקוד וערפל - הגיעו בטיפול לתנועה משמעותית יותר. מטופלים כאלה התבטאו במונחים מופשטים ובשפה גופנית כמו: מועקה בגרון, גוש בבטן וכיוב' תוצאות המחקר הובילו את ג'נדלין לגבש את שיטת ההתמקדות ולהביא לעולם מושג חדש felt sense או תחושה מורגשת. לאחרונה, מצאתי את עצמי מעורפלת באשר למשהו לכאורה טכני. לא ידעתי איך להגדיר את מה שאני עושה, מה הטייטל שראוי לתת לעבודתי. הערפל הזה השפיע עלי מאד, בלבל אותי ועצר את המשך התקדמותי. בתהליך מיתוג שאני עוברת עם שרון בג, עשינו התמקדות (בלי שידענו). ניהלנו חילופי דברים, הקשבנו למה מכווץ אותי ומה מהדהד בתוכי. ואז שרון זרקה לחלל האוויר מילה אחת, שעבורי עשתה הבדל גדול. כי הערפל הזה לא היה טכני באמת אלא מהותי מאד. כשהבנתי מהי המילה האחת שמאגדת את כל מה שאני עוסקת בו - החיוך התפשט ואיתו גם תחושת המיקוד והנכונות לנוע. מה המילה אתם שואלים? יזמות. ועוד תשמעו על זה, מבטיחה. בשיחה על התמקדות עם ד"ר יעל בר לב שוחחנו על עצם ההתנסחות והחיפוש אחר מילה שמדייקת חוויה גולמית כ- תהליך של התפתחות. שוחחנו על תסכול כרגש שיכול להחוות כסימן לליקוי במציאות, אבל ברגע שמבינים שהוא מסמן על ידיעה מעורפלת למשהו חדש שרוצה לקרות - אנחנו עשויים לחוות אותו כרגש מקדם. יעל גם שיתפה בסיפור מקרה של מירי, אשת קריירה שההתמקדות הביאה אותה להרחיב פרדיגמה ולשנות דרכי פעולה. האזנה נעימה!

מיהם ה"אנכיסטים"? (רמז: כולנו) ואילו מחירים הם משלמים על התחרותיות והביקורתיות? עם מיה לויט פרנק תחרותיות. אנחנו נולדים לתוכה. וקשה מאד לדמיין עולם נטול תחרות בחיינו. מגילאים צעירים משווים ביננו, מכתירים מנצחים, מהללים את ה"הכי". התלמידה הכי טובה. הילדה הכי יפה. הרץ הכי מהר. התלמיד הכי מבריק במתמטיקה. מגיל צעיר, אנחנו נחשפים לסולם, שבראשו נמצא איזה אחד שהוא "הכי" ומתחתיו סתם ילדים. ילדים סתם. שגדלים להיות סתם אנשים. אנשים סתם. אנחנו. חלקנו נאבקים להוכיח שאנחנו ראויים, מחפשים את הדבר שאנחנו הכי הכי בו, מתאמצים בטיפוס. וחלקנו האחר? פשוט מוותרים. למה להתאמץ? רק ל"הכי" יש מקום, וזה מקום אחד, ומה הסיכוי שאני מכולם? אז פוס ולא משחקים. פרפקציוניזם. זוכרים את התכונה הסקסית שבראיונות עבודה מאפשרת לנו להתחמק באלגנטיות מהשאלה "מה התכונה השלילית שלך?". אני דנה ואני פרפקציוניסטית. כלומר, בדימוס, כלומר עובדת על זה. ואני מלווה אנשים שברובם נגועים באותה תסמונת. ולפרפקציוניזם יש נגזרות: היי ודאון (במצבי הרוח וגם בעשיה). רגע אתה בשיא, מקבל את "המנה" כשהגעת לפסגה ובשנייה הבאה אתה כבר down the hill. הכל או כלום. או שאני מלכה או שאני אפס. אין באמצע. הפרפקציוניזם מלווה את התחרותיות ואת ההשוואתיות והיא צועדת יד ביד עם בת הלוויה משביתת השמחות - הביקורת. איזו ביקורת אתם שואלים? זו הבונה או זו ההורסת? "ביקורת בונה רק את נותן הביקורת" אמרה מיה לויט פרנק. אין ביקורת טובה או חיובית או בונה. ביקורת תמיד מכווצת. הביקורת שנתקלנו בה בחיינו נטמעה כל כך, שהפכה לקול פנימי שלנו, מלקה, מצליף. רק ש... ככל שאנחנו מבוקרים יותר כך גם היכולת שלנו לנוע, לפעול - פוחתת. שוחחתי עם מיה לויט פרנק, פסיכותרפיסטית ומנהלת ביה"ס לאימון במכון אדלר על מחירי הביקורת והתחרות, על סולם אנכי שמייצר סבל ועל חלופות אפשריות: עידוד, למידה ושיתוף פעולה. זה לא פשוט להחליף שפות. זה לא פשוט לנפץ פרדיגמות בסיסיות. זה לא פשוט וזה לא בינארי, אבל זה כן אפשרי. וכמו כל דבר, זו עבודה שדורשת אימון. קחו לכם שעה ותקשיבו לזה באוזניים כרויות. זה תקף לכולנו. וכשמתחילים להתאמן על עידוד במקום ביקורת על בקשה במקום תלונה על למידה במקום תחרות - החיים משתנים.

"כל המלחמות - מקומן על הנייר" ביירון קייטי סבלה מדיכאונות, התמכרות לאלכוהול והפרעות אכילה. במהלך אשפוז במוסד לטיפול בהפרעות אכילה, חוותה לטענתה התעוררות רוחנית. ומאז, היא מורה רוחנית מוכרת מאד ובעלת שם. קייטי הבינה שהזדהות עם מחשבותיה מייצרת סבל. היא למדה להרחיק את עצמה ממחשבותיה ולהטיל בהן ספק. מחשבות יוצרות מציאות. איך? הן מחוללות בנו רגשות, ואלה מהווים דלק לפעולות. היא גם למדה שקבלת המציאות כמו שהיא ללא התנגדות מקלה על הסבל האנושי. ושהיחיד שיש לי שליטה עליו הוא - אני. הדרך שהיא מציעה מחזירה את האחריות לידנו, ומספקת תחושת בחירה. עד כאן, כלום לא חדש. מסורות שונות מצביעות על אותן הבחנות. ובכל זאת קייטי מציעה מהפכה בכל מה שקשור ליחסים (והכל בחיינו מושתת על יחסים). מה שעניין אותי מאוד אצל קייטי הם שלושה דברים: 1. העבודה שהיא מציעה היא מדיטציית כתיבה. מעצם כתיבת "המלחמה", כבר מתרחש יותר שלום. 2. היא מתחילה מחקירת הרגש החם והשלילי - כעס, עלבון, האשמה, השפלה, זעם, ייאוש וכו'. היא אומרת לנו, תשפטו את האדם שאתם כועסים עליו / נעלבים ממנו / מאשימים אותו. תבקרו אותו. תכתבו על הנייר את כל מה שאתם חשים כלפיו, בלי הנחות, בלי הכנעות. כמו שזה בראש שלכם. 3. היא מספקת כלי עבודה מעשי מובנה וסכמטי ובכך יוצרת גשר בין התיאוריה לפרקטיקה. אני נעזרת ב"עבודה" של קייטי ביומיום שלי. בעבור עצמי. ובעבור מתאמניי. כש"עובדים" מגלים שהחלק שלנו במשוואה (גם אם הוא קטנטן) הוא סופר משמעותי. מבינים שבלי מודע, אנחנו משחזרים כל הזמן את אותו הסיפור בכל אינטראקציה. זה שמשחזר חווית נבגד. זאת שמשחזרת נטושה. ההוא שתמיד מרגיש מנוצל. ההיא שמרגישה שכולם טובים ממנה. אין קסמים. יש תהליכים. והם דורשים זמן. ליווי. התמסרות. הדרך של קייטי היא יחסית מהירה וממוקדת. בשיחה עם ד"ר שחר לב ארי ונורית פרי, ניסינו להבין את העקרונות שמאחורי העבודה, ואת העבודה עצמה. וגם הדגמנו חקירת מחשבה כדי להמחיש את האיך. להשתלמות השנתית בשיטת העבודה לחצו כאן: https://www.theworkhealth.com/ לדפי "העבודה": https://thework.com/instruction-the-work-byron-katie/ למעוניינים בדפים מתורגמים בעברית, מוזמנים לשלוח אלי מייל.

נוסטלגיה. הבזקי מילים, רסיסי תמונות. הגן שלי. בית הספר. החברה הכי טובה עם השיחות הארוכות בשדרה. הבובה האהובה. יום רביעי עם אבא - כיף חיים. הבדלה אצל סבתא וסבא. מה הם מספרים עלי? זיכרונותיי? למה דווקא אותם אני זוכרת? כשלקחתי את הקורס "זיכרונות ילדות מוקדמים", התאהבתי בכלי, והוא הפך חלק מתהליכי האימון שאני מלווה. בפרק הזה, מתארחת ד"ר דפנה פקר, שכתבה את הספר "כוחם של זיכרונות ילדות". אחרי הסבר תאורטי באשר לעבודה עם זיכרונות, קפצנו למים, והתנסינו בניתוח זיכרון שלי. הדמעות הפתיעו וליוו את הפרק עד סופו. הזיכרון שהצפתי בפרק הזה מגן דיצה הולך איתי שנים (מאז שהתרחש). כשדפנה אמרה את המילים "יחס לסמכות" הדמעות זלגו עוד לפני שהבנתי למה. כששאלה מה הרגשתי, "מלכוד" השבתי, ופוענח פיצוח שקשור לקונפליקטים ולדילמות שהתמודדתי איתם כל חיי כולל בשבוע שבו הקלטנו את הפרק. התובנה הזו שחררה אותי. ממש. "עולם המבוגרים" התפרק ונשארתי אני, מבוגרת, שיודעת לסלול את הדרך שלי ואפילו בנחישות.

פרק 8 - איך לעקוף הטיות בקבלת החלטות עם פרופ׳ יוסי יסעור איכשהו תמיד הרגשתי מעולה בזה, אני ״חותכת״ החלטות. קאט קליר. בלי יותר מדי היסוסים. רוב ההחלטות לא הרות גורל בעיניי. וגם אם כן, אני לוקחת בחשבון שאני לא יכולה לדעת הכל עכשיו. בכלל, ברור לי שאני עיוורת לתוצאות החלטותיי. כמשקיעה, אני די סולידית. מפזרת את הביצים. נכונה לתשואות נמוכות בתמורה לסיכונים נמוכים. אם הסיכון מאד גבוה- ההשקעה שלי נמוכה. היום, אני מוכנה לקחת סיכונים גם בחיי האישיים. מוכנה לחשוף רגשות, מוכנה לחלום בגדול, מוכנה לקום וליפול. אבל.. זה לא תמיד היה ככה, עד לא מזמן הפחד מכישלון הנחה לא מעט מהחלטותיי, בלי שהייתי מודעת לכך. בסגנונו הישיר והנחרץ, מעלה פרופ' יוסי יסעור דוגמאות מחיי היומיום, ומגלה חשיבה רציונאלית לצד הבנה מעניינת באשר לחשיבות הרגשות בתהליך. מהי החלטה אקטיבית ומהי החלטה פאסיבית? מתי שווה לשים את רגשותינו בצד, ומתי דווקא מומלץ להעזר ברגש כאינדיקציה למצפן הפנימי? שאלנו, מה זה אינטואיציה? הייתה גם בשורה משמחת ופמיניסטית (בחסות המחקר): נשים מנהלות טובות יותר!!! ואפילו התחדשתי בהגדרתו של דניאל כהנמן למיהו חבר טוב. לספרו "פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן" - https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=995069 לספרו "גם לכם לא היו מים חמים?" https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=904580 לאתר של פרופ' יוסי יסעור: https://nyassour.wixsite.com/yossi-yassour