המיני-פודקאסט שישפר לכם את הביצועים

בזמן ההריון חשוב להמשיך ולעשות פעילות גופנית, אבל איפה עובר הגבול בין שמירה על הגוף לבין גרימת נזק? מחקר שהובל על ידי מישל מוטולה (Michelle F Mottola), ופורסם ב "BMJ" - מציע לנשים בהריון ומדריכי ספורט כמה הנחיות בשביל לשמור על הבריאות של האימהות לעתיד והעובר שלהן. פעילות ספורטיבית בזמן ההריון יכולה להפחית את הסיכון של תופעות כמו סכרת או רעלת הריונית, לחץ דם גבוה, בריחת שתן או סיבוכים בלידה שיכולים להוביל לניתוח קיסרי. נשים שעסקו בספורט לפני ההריון, צריכות להתייעץ עם אנשי מקצוע לגבי השינויים שהן צריכות לעשות, בשביל לא לאמץ יותר מדי את הגוף, ובמצבים קיצוניים גם לגרום נזק למהלך ההריון התקין. הקווים המנחים שהחוקרים גיבשו הם כלליים, וכל אישה צריכה להתאים לעצמה את האופי וההיקף של הפעילות, להקשיב לגוף שלה ולהיות עם האצבע על הדופק תוך כדי התקדמות ההריון. הצוות ביסס את המחקר על שלוש קבוצות נשים שונות: נשים שלא היו פעילות באופן ספורטיבי לפני ההריון. נשים שאובחנו עם סוכרת הריונית. נשים עם משקל עודף משמעותי או קיצוני. החוקרים בדקו שש המלצות על פעילות ספורטיבית בזמן הריון שהתפרסמו במאמר קנדי, ודירגו את ההמלצות לפי קבוצות המחקר. ההמלצות הכי רלוונטיות הן שהפעילות הספורטיבית תהיה בהיקף של לפחות 150 דקות בשבוע, באופן מתון ולא אינטנסיבי מדי. האידיאל הוא שלוש פעמים בשבוע, ולא כדאי להגזים, כי פעילות יומיומית מאוד לא מומלצת. ההתעמלות המומלצת צריכה לכלול מגוון של תרגילי אירובי והתנגדות, ורצוי גם להוסיף תנוחות מסוימות של יוגה שמתמקדות בעיקר במתיחה של הגוף. החוקרים ניסו לבדוק האם על ידי חיזוק שריר רצפת האגן פעם ביום עם תרגילים שונים – אפשר יהיה למנוע בריחת שתן, אבל לא מצאו לכך מספיק עדויות. גם להצעה לטפל במקרים של תחושה סחרחורת או בחילה ע"י שינוי תנוחה משכיבה על הגב - לא היו מספיק הוכחות. במאמר תוכלו למצוא רשימה של הנחיות וטיפים לפעילות בטוחה ויעילה, וגם פירוט של מקרים שבהם מומלץ להפסיק את הפעילות הגופנית וללכת להתייעץ עם רופא מומחה.

ספורטאים שעוברים את החוויה הלא נעימה של פריקת כתף יקבלו כנראה המלצה לניתוח. הדעות לגבי הנחיצות של ניתוח חלוקות, וצוות החוקרים בראשות לורי קוואג'ה (Lauri Kavaja) החליטו לבצע סקירה של כל המאמרים שנכתבו בנושא עד היום כדי להגיע למסקנה, ופרסמו אותה במאמר ב "BJSM". מפרק הכתף הוא המפרק הכי תנועתי בגוף. האנטומיה של כדור וכפפה, כשהזרוע היא הכדור שמסתובב על עצם השכמה, מאפשרת תנועה כמעט מלאה בכל המישורים. התכונה הזאת חשובה מאוד בענפי ספורט של זריקת כדור – כמו כדוריד, כדורעף ובייסבול. אבל כשיש כל כך הרבה תנועה אז גם הסכנה לפריקה עולה, ובאמת זה המפרק עם אחוז הפריקות הכי גבוה בגוף האדם. הטיפול הראשוני בפריקה צריך להיות החזרת המפרק למקום וכמה שיותר מהר. לאחר מכן מתחיל השיקום. ויש שתי אפשרויות: ניתוח או שיקום שמרני. הדוגלים בניתוח טוענים שאת הנזק שנגרם לרקמות בפריקה אפשר לאחות רק בניתוח, ועל אחת כמה וכמה במקרה של ספורטאי שחייב תנועתיות מרבית כדי לחזור לעסוק בספורט. הסוגים השונים של הניתוחים לאותה בעיה, מעלים את הספק לגבי היעילות שלהם. אם יש טיפול יעיל אז למה מנסים כל כך הרבה סוגים שונים? מהצד השני עומדים פיזיותרפיסטים ומשקמים שסבורים שהתוצאות בלי ניתוח לא פחות טובות. החוקרים בחרו את המחקרים הטובים ביותר מהשנים האחרונות בנושא. הם לקחו רק את אלה שעמדו בתנאים מסוימים – כמו כמות מספיקה של נבדקים, קבוצת ביקורת ועוד. תוצאה מעניינת מאוד קשורה לניתוח ארתרוסקופי שנעשה בפריקות כתף. החוקרים מצאו שלא היה הבדל בכמות הפריקות החוזרות בין הניתוח הזה לבין טיפול שמרני שנתיים אחרי הפריקה. זה אומר שאין הבדל בין ביצוע הניתוח לבין שימוש פלסבו. כשחושבים על כמויות ניתוחי הארתרוסקופיה שהתבצעו בפריקת כתף עד היום – זה נתון די מדהים. לגבי הטיפול השמרני, החוקרים סיכמו שיש עדיין פערים גדולים בין הפרוטוקולים השונים לשיקום, ושצריכה להיעשות עבודה נוספת כדי לבדוק ולקבוע פרוטוקול שיקום שמרני אחיד. לסיכום, גם במפרק הכתף המצב מתעתע. המצב בשטח הוא שהספורטאים מתפתים לניתוחים כי התפיסה המקובלת היא שהתוצאה תהיה יותר טובה, המפרק יהיה יותר חזק והם יחזרו לספורט יותר מהר. אבל כשמסתכלים על הנתונים זה כנראה לא נכון, ואפשר לחסוך ניתוחים מיותרים. כדי שזה יקרה, משקמים, פיזיותרפיסטים ומאמנים צריכים לתת לספורטאי ביטחון שהבחירה בטיפול שמרני היא נכונה ולא פחות יעילה מניתוח.  

האפשרות לפציעה חוזרת בקרע של הרצועה הצולבת הקדמית (ACL) עומד על 15%. האם יש מבדק שיכול לחזות בצורה טובה יותר תזמון אידיאלי לחזרה לפעילות? צוות מחקר בהובלת ג'יי אברט (Jay Ebert) ניסה לברר את זה, ופירסם את התוצאות ב "IJSPT". קרע של הרצועה הצולבת הקדמית היא אחת הפציעות הנפוצות בעיקר בענפי ספורט עם הרבה שינויי כיוון וכוח מתפרץ - כמו כדורגל וכדורסל. התפקיד של הרצועה הוא למנוע את התזוזה של מפרק הברך בכיוונים מסוימים, וכשהעומס הוא גדול מדי או במצבים של עייפות הרצועה נקרעת. הטיפול הוא עדיין ניתוח לשחזור הרצועה ברוב המקרים, למרות שהיום יותר ויותר ספורטאים בוחרים לעבור שיקום שמרני ללא ניתוח. הסיבה העיקרית לפציעה חוזרת היא חוסר סימטריה בין הרגליים בעיקר מבחינת כוח שריר. כדי לאתר חוסר סימטריה ולוודא שהספורטאי חוזר לפעילות בזמן הנכון - משתמשים במבדקי תפקוד. יש שני מבדקים עיקריים שבהם משתמשים: מבדק ניתור (HOP TEST). בודק קפיצה על רגל אחת למרחק בשיטות שונות ועוקב אחרי תוצאה מבחינת מרחק ואיכות ביצוע. מבדק איזו קינטי - בודק על ידי מכונה איזו קינטית כוח שריר מבודד. מכיוון שאחוז הפציעות נשאר יחסית גבוה, החוקרים החליטו לבדוק מבדק תפקודי נוסף, שישקף בצורה טובה יותר את היכולת של הספורטאי לחזור לפעילות. מבדק "חזרה לפעולה" הוא מבדק שפותח באיטליה ומשלב אלמנטים של כוח, זריזות, קואורדינציה, ותנועה תלת ממדית. ההבדל העיקרי של מבדק "חזרה לפעולה" ממבדקי הניתור הסטנדרטיים -הוא ההשוואה שנעשית במבדק "חזרה לפעולה" לתוצאה הסטנדרטית בגיל הרלוונטי. החוקרים שיערו שבהשוואה בין המבדקים מבדק "חזרה לפעולה" יהיה הכי קשה למעבר בהצלחה. במחקר נבדקו שלוש קבוצות. בקבוצה שעברה את מבדקי הניתור הסטנדרטיים - 67.5% מהנבדקים עברו בהצלחה. בקבוצה שעברו מבדקי ניתור סטנדרטיים יחד עם מבדק איזו קינטי - 42.5% מהנבדקים עברו בהצלחה. בקבוצה של מבדק "חזרה לפעולה"  - 2.5% עברו בהצלחה. התוצאות ברורות. המבדקים הסטנדרטיים שנעשים היום ואמורים לחזות בצורה טובה חזרה לפעילות הם מבדקים קלים מדי ולא משקפים, כנראה, את היכולת שנדרשת מהספורטאי במאמץ של משחק. העובדה שאחוז מאוד קטן עבר את מבדק "חזרה לפעולה" מראה שהוא נאמן יותר למציאות ויכול לעזור במניעה של פציעה חוזרת. במאמר עצמו אפשר לראות תמונות של כל התרגילים שמרכיבים את המבדק, וטבלה שמשווה בין הנתונים של שלושת הקבוצות של המחקר.

ארגון "מפעלות" מקיים כבר כמה שנים תכנית ספורט לקידום דו קיום בשם "להכיר את שכניך". התכנית משלבת ילדים פלסטינים, ירדנים וישראלים בין הגילים 10-12, שמשחקים ביחד כדורגל לאורך שנה שלמה. המחקר הבא בודק האם פעילות העמותה אכן שינתה את היחס של ערבים ליהודים ולהיפך. במחקר שנערך ע"י פיני שמעון, יאיר גלילי ומייקל לייטנר, חולקו שאלונים מקדימים לילדים בטרם שנת הפעילות המשותפת, ושאלונים בסוף הפרויקט. השאלונים נעשו בעברית וערבית וכללו שאלות בנושאי אמון ושנאה. במבחנים המקדימים בשאלון, התברר ש - 60 אחוז מהילדים הפלסטינים והירדנים חשבו שכל או רוב היהודים שונאים את הערבים. אחוז דומה לשאלון קודם של "מכון כרמל" שהראה ש - 62 אחוז מערביי ישראל חשבו שכל או רוב היהודים שונאים את הערבים. ממצאי המבחן המסכם במחקר זה שינו את התמונה לגמרי. הנתונים של המבחן המסכם מראים  שרק 36 אחוז מהפלסטינים והירדנים חשבו שכל או רוב היהודים שונאים את הערבים. כנראה שהפעילות הכדורגל המשותפת הביאה להבדל משמעותי של 24 אחוז. הנתונים גם מראים שהתשובות של היהודים הישראליים במבחן המקדים - היו דומות לאלה של היהודים במחקר של מכון "כרמל". האחוז שציין שהם שונאים את כל או רוב הערבים היה כמעט זהה. באופן מפתיע, שיעור נמוך יותר במבחן המקדים במחקר זה ענה שכל או רוב הפלשתינים שונאים יהודים ישראליים, לעומת 59 אחוז מהיהודים שחשבו שכל או רוב הערבים שונאים את היהודים, במחקר של מכון "כרמל". נתוני המבחן המסכם מעודדים, ומראים שהשנאה ירדה ל 25.3 אחוז, והתפיסה של השנאה על ידי הערבים ירדה ל - 36 אחוז. ההשוואה בין תחושות האמון במחקר זה לעומת מחקרים קודמים, היא אולי הממצא המעודד ביותר. המחקרים הקודמים הראו ש 66 אחוז מהערבים ו 66 אחוז מהיהודים הרגישו שלא ניתן לסמוך על הקבוצה האחרת. במחקר זה, במבחן המסכם רק 20.5 אחוז מהפלסטינים והירדנים ענו שהם לא סומכים על יהודים ישראליים בכלל או כמעט בכלל. בדומה ל 25 אחוז מהיהודים הישראלים במבחן המסכם, שציינו שהם לא סומכים על הפלסטינים בכלל או כמעט בכלל. תוצאות אלה מעידות על הכוח של הספורט כאמצעי המסייע לשיפור היחסים בין ילדים יהודים וערבים.

מאז קום המדינה, הספורט בישראל נטמע במסגרת האידיאולוגיה של הציונות, ומפלגות שונות הקימו קבוצות כדורגל מטעמם  שהפכו לכלי פוליטי. תנועת הפועל הייתה משויכת לארגון ההסתדרות, לעומת מכבי שהשתייכו למפלגות פוליטיות של מעמד הביניים. ארגון בית״ר היה שייך לתנועה הרביזיוניסטית, ואליצור היו חלק מהזרם הציוני-דתי במדינה. תהליכים נוספים שהשפיעו על המדינה ועל התפתחות הכדורגל הם חילון, צמיחת האוכלוסייה, עיור והתפתחות הספורט. המאמר של יאיר גלילי וטל שמואל-עזרן, שהתפרסם ב The Palgrave International Handbook of Football and Politics - בא להראות איך התפתח הכדורגל בישראל מקום המדינה ועד היום, ואיך צמיחתו של הענף הושפעה ישירות מאירועים פוליטיים שהתרחשו בישראל ובעולם באותה תקופה. עד תחילת שנות ה-50, ההסתדרות שלטה בענף הספורט, מבחינת תקציבים וכמות הקבוצות שהיו תחתיה, וניהלה מאבק ממושך עם ארגון מכבי. אבל אחרי דיון ממושך - הגיעו שני הצדדים להסכמה שבכל מוסדות הספורט במדינה יהיה מספר שווה של נציגים מכל ארגון. במהלך שנות ה-60 ובמיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, הספורט הישראלי התחיל לאבד מהצביון הפוליטי שלו, כתוצאה מטשטוש הגבולות הפוליטיים של המפלגות בישראל. שנות ה-70 קירבו את ישראל למפעלים האירופאים בספורט ואתלטיקה, בעקבות גירוש ישראל מהטורנירים האסייתים, בגלל לחץ שהופעל על אסיה ממדינות ערב אחרי מלחמת יום כיפור. הגלובליזציה והחשיפה לתרבות האמריקאית במהלך שנות ה-80, הפכה את ישראל מחברה סוציאליסטית לחברה מערבית בסגנון קפיטליסטי, והספורט בה הפך מעסק ממשלתי לעסק מסחרי. קבוצות הכדורגל התחילו לפעול במודל עסקי וכלכלי, גייסו שחקנים זרים ושאפו להשתלב בתחרויות ספורט אירופאיות. במהלך שנות ה-90 הוקמה רשות הבקרה התקציבית בכדורגל, שביססה את הכדורגל הישראלי כספורט מקצועני עם תקציבים ושקיפות. בנוסף, הכניסה של אנשי עסקים לניהול קבוצות כדורגל, גרמה להעלאה משמעותית בתקציבי הקבוצות, מה שהוביל להשקעה בשחקנים, באימונים ובמתקנים. המונופול של הערוץ הראשון בארץ, שייצג תפיסה פוליטית מיושנת של ישראל, נשבר אחרי הקמת הרשות השנייה. הקהל בארץ התחיל להיחשף ליותר שידורים של משחקי כדורגל וכדורסל בארץ ובעולם, וענפי הספורט האלו הפכו להיות יותר ויותר פופולאריים. במהלך שנות ה-2000 המשיכה הליגה הישראלית להתקדם ולהתפתח, רמת השחקנים בקבוצות עלתה, ויותר קבוצות ישראליות השתתפו בשלבים שונים של המפעלים האירופאים. בשנת 2014, הוקמה מנהלת הליגה בכדורגל. המנהלת הוקמה בשביל לשפר את ניהול הפעילות הכלכלית, זכויות השידור, זכויות הפרסום, החסויות והמיתוג של ליגות הכדורגל. המנהלת שאפה להרחיב את מעגל הצופים, לפנות לקהלים חדשים, להגדיל את המעורבות בקהילה, להקנות ערכים חינוכיים וספורטיביים ולמגר את האלימות והגזענות בכדורגל הישראלי. אפשר לראות איך השינויים שעוברים על עולם הכדורגל בישראל מקבילים לתנודות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות. ממדינה סוציאליסטית ומתפתחת עם כדורגל כשלוחה ממשלתית ומפלגתית, למדינה מבוססת עם כדורגל מסחרי עם אמות מידה מערביות.

קשה למצוא היום תכנית שיקום לגיד אכילס שלא משלבת העמסה אקסצנטרית. מחקר במחלקה לפיזיותרפיה שנעשה על ידי גארי אליסון (Garry T Allison) וקרייג פורדם (Craig Purdam), ופורסם ב "BJSM" - מנסה להבין אם זה מוצדק. לשריר יש שלושה סוגי כיווץ: כיווץ קונצנטרי, שבו השריר מרים את הגפה נגד כוח הכובד. כיווץ אקסצנטרי, שבו השריר בולם את התנועה נגד כוח הכובד. כיווץ איזומטרי, שבו יש כיווץ שלא מאפשר תנועה בכלל. בשנים האחרונות משקמים ומטפלים נותנים משקל גדול יותר לכיווץ האקסצנטרי, בגלל סדרה של מאמרים שהראו כמה חשוב הכיווץ הזה למניעת פציעות. זה לא שונה במקרה של גיד אכילס. התפיסה היא ששריר שיהיה חזק בכיווץ אקסצנטרי יוכל לשלוט בתנועה ביעילות גדולה יותר, והסיכוי לכשל של השריר בגלל תנועה או העמסה חדה ופתאומית יפחת. במחקר התגלה דבר מפתיע. תכנית חיזוק אקסצנטרית פחות יעילה לחיזוק השריר מחיזוק שריר קונצנטרי קלאסי. הם בדקו כמה סוגי תכניות חיזוק ומדדו את ההשפעה ע"י גידול בנפח השריר (היפרטרופיה). בהשוואה לכל התכניות, תכנית החיזוק שהתמקדה בכיווץ אקסצנטרי הייתה הכי פחות יעילה. בכל זאת, המטפלים בשטח מדווחים על תוצאות טובות. אז מה בדיוק קורה לשריר? החוקרים העלו כמה השערות. הכיווץ האקסצנטרי מתרחש בסוף טווח התנועה וכנראה משפיע על האופן שאפשר להעמיס על השריר בזמן מתיחה. ההעמסה האקסצנטרית עוזרת לדייק את התזמון של השריר. היא מאפשרת לכוח המירבי להופיע בעמדה המתאימה והנכונה של השריר. כנראה שיש להעמסה אקסצנטרית השפעה מבחינת שיכוך כאב ושיפור אספקת דם לרקמת השריר. העמסה אקסצנטרית משפרת את היכולת הרפלקסיבית של השריר, תכונה שחשובה מאוד במצבי קיצון. כנראה שיש השפעה של הכיווץ האקסצנטרי על רצפטורים של מתיחה שנמצאים בגיד עצמו. החוקרים מציעים להשתחרר מהתפיסה שצריך "לחזק" את היכולת האקסצנטרית של השריר בשיקום מפציעה. היכולת של השריר לכיווץ האקסצנטרי היא חשובה מאוד, אבל לא יכולה להחליף תכנית מסודרת שמעמיסה ומחזקת את השריר בצורה קלאסית. ההשפעות הן כנראה אחרות וקשורות למנגנונים נוירו פיזיולוגיים שונים. בגוף המאמר אפשר למצוא נתונים מעניינים של השוואה בין תכניות חיזוק שונות, ותיאורים מפורטים על המנגנונים שמתרחשים בשריר ובגיד בזמן העמסה אקסצנטרית.

אין ספק שכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי בישראל. הוא נהיה אהוד מיד עם הצגתו בארץ לקראת סוף התקופה העות'מאנית. סקירת משחק הכדורגל בעיתונות באותה תקופה, בהשוואה לסקירת ענפי ספורט אחרים, מציגה את מקומו המרכזי של המשחק בתחילת המאה העשרים. המאמר של יאיר גלילי וחיים קאופמן, שפורסם בכתב העת "קשר" - סוקר כתבות, מדורים ואיזכורי ספורט מתחילת העיתונות הכתובה בנושא בין השנים 1906 ל-1928, ומתאר שני תהליכים בלתי נפרדים: הצגתו של משחק הכדורגל בארץ ישראל והפופולריות שצבר עם כניסתו, ואיזכורו של הכדורגל בעיתוני התקופה. ההשפעה הבריטית בתקופה העות'מאנית והמנדטורית היא זו שתרמה לתפוצה של הענף ולפופולריות שלו. כבר אז הוקמו הרבה קבוצות כדורגל ודווחו על משחקים של קבוצות עבריות, ערביות ואנגליות במגוון מסגרות. במקביל, קבוצות עבריות שיחקו בחו"ל, ותרמו ללגיטימציה של היישוב העברי בעיני הקהילה הבינלאומית. אחד הגופים שפעלו באינטנסיביות לקידום הענף היה "הסתדרות מכבי", שהקימה את התאחדות הכדורגל לקבוצות שלה. היא עמדה בפני אתגרים פוליטיים מיד עם הקמת "התאגדות הפועל", מה שגרם לעוינות ואלימות ביישוב היהודי בתוך ומחוץ למגרשים.ב 1928 נוסדה ההתאחדות לכדורגל, שהשפיעה על דחיקה החוצה של קבוצות בריטיות, והביא להקמתן של קבוצות עבריות נוספות. הדיווחים בתקשורת היו מאד ענייניים, והביאו מידע יבש כמו תוצאות המשחקים בלבד. גם שאר ענפי הספורט הקבוצתיים בישראל הציגו דיווחים באופן הזה. במחצית השנייה של שנות העשרים קמו מדורי ספורט בעלי אופי אישי יותר והציגו דעות כתבים. מדור הספורט האישי הראשון הופיע בעיתון "דבר". מדור הספורט המקיף הראשון הופיע בעיתון "צפון-חיפה". בנוסף לתוצאות הספורט והטורים האישיים היו כתבות רבות שסיקרו את העימות בין אגודות הספורט השונות. דבר נוסף בו עוסק המאמר הוא התבטאויות הקוראים במכתבים למערכות. הרבה קוראים הגיבו לאירועי הספורט אבל העימות הפוליטי שבין האגודות תפס גם כאן מקום מרכזי, והקוראים לא נשארו חייבים אם הרגישו שהמעיטו בערכן של האגודות בהן הם תמכו.

המאמר של אלינה ברנשטיין ויאיר גלילי, שפורסם במגזין "נשים" - סוקר את תפקידה של המדיה הישראלית בעיצוב מעמד האישה בספורט הישראלי. על פי מחקרים, במדיה העולמית יש נטייה קיצונית לכיסוי כמעט בלעדי של אירועי ספורט גבריים. רק 5% משידורי הספורט שייכים לספורט נשים, ועיתונות הספורט, גורמת לאירועי ספורט להיחשב כגבריים יותר. הדבר הזה משפיע על התפיסה הציבורית, שאומרת שספורט-נשים הוא תחום נחשב פחות. במקרים מסוימים, כמו באולימפיאדה, יש חשיפה מוגברת לספורט נשי. מתקופת מלחמת העולם השנייה יש עליה חדה במספר המשתתפות באולימפיאדה, כמו בתחומי ספורט הפנאי. מלבד האירועים האלו, הכיסוי התקשורתי לנשים הוא בעיקר בענפים מסוימים הנתפסים כ"נשיים יותר" , כמו שחיה והתעמלות.ספורט יוצא דופן מהבחינה הזאת, הוא טניס נשים, המקבל חשיפה גדולה, אבל הטענה היא שחשיפה זו נובעת גם בגלל ההתייחסות לשחקניות טניס כאובייקט מיני ולא רק כספורטאיות.כשמדובר בתחרויות עולמיות וגאווה לאומית, למדיה אכפת פחות אם מדובר בנשים או גברים. יעל ארד או אנה סמשנובה קיבלו סיקור נאה מאוד ביחס לגברים בתחרויות עולמיות. המדיה התייחסה אליהן כגיבורות לאומיות בעלות הישגים לאומיים, ושמה את ההישגים הספורטיביים האישיים נמוך יותר במדרג. זוהי עדות לרמת ההישגים אליה צריכה אישה להגיע על מנת לקבל תשומת לב תקשורתית. בכדורגל הישראלי, הסיקור לגברים כמעט אבסולוטי, וקבוצות הנשים בכדורגל כמעט כבר לא קיימות, בגלל חוסר ההתעניינות של התקשורת וחוסר ההתעניינות הכללי מצד גופי הספורט והקהל. מוסדות החינוך גם אחראים ליצירת חוסר השוויון בין המינים, בגלל שהם מעודדים את הצעירים לבחור בכדורגל ואת הצעירות בכדורעף. דווקא תחום כדורסל הנשים בישראל מתעקש להתנגד למגמה. מאמצע שנות ה-90, יש סיקור רחב לכדורסל הנשים, בעיקר בגלל הצלחתה של קבוצת רמת השרון בחו"ל, ומאבק פמיניסטי מתמשך לחשיפה מצידה. בתחילת שנות ה-2000 ערוץ 5 הישראלי, התחיל לתת כיסוי גדול יותר לכדורסל נשים, וטען שמדובר בליגה טובה עם תוכן מעניין, ושערוץ ספורט לא יכול להיות מבוסס רק על ספורט גברי. גם העיתונות הכתובה שמה דגש על הענף. התמיכה הזאת תרמה לחיזוק מעמד הכדורסל הנשי בישראל וחיזוק הנשים בספורט הישראלי. למדיה הישראלית יש השפעה גדולה על איך שנתפסות נשים בספורט. הנרטיב הישראלי תופס את המציאות כגברית, מלחמתית ופטריארכלית. האישה עדיין לא נתפסת כלוחמת ותפקידה יותר משפחתי, רגשי ופגיע. תקשורת הספורט היא מכניזם סוציאלי שמקבע את חוסר השוויון הזה כנורמה. השינוי חייב לקרות גם במדיה, אבל התמיכה הרחבה יותר צריכה לבוא ממגוון גופים - מהתקצוב והחינוך ועד להשתתפותן של נשים רבות בעמדות ההנהלה.

המחקר שנערך ע"י פוג'ה טנדון וצוות חוקרים, ופורסם ב PMR, בדק את הקשר בין תזונה ופעילות גופנית לבין התפתחות קוגניטיבית בילדים בטווח הגילים חצי שנה וחמש. בדומה לפעילות גופנית, מחקרים שבוצעו בילדים בוגרים ומבוגרים הראו שיש קשר בין תזונה מערבית עשירה בשומן רווי וסוכר מעובד לבין פגיעה בפעילות קוגניטיבית והישגים אקדמיים.   המחקר נערך באמצעות השוואת ספרות מקצועית בשלושה מאגרי מידע שונים: MedLine, Psych-Info ו- ERIC. רוב המחקרים השתמשו ברמת ה-IQ כמדד להתפתחות קוגניטיבית.   במחקרים רבים הוכח קשר בין פעילות מוטורית בסיסית לעליה ברמת הקוגניציה - תפקוד הזיכרון ותהליכי למידה. למשל - הוכח ששינון שפה חדשה יהיה אפקטיבי ביותר תוך כדי ביצוע תנועות פיזיות מסוימות. בתחום התזונה - ההגדרה של תזונה בריאה כללה ירקות פירות ודגנים מלאים, וקושרה לרמת קוגניציה גבוהה יותר.  תזונה שהוגדרה "בלתי בריאה" קושרה לקוגניציה נחותה יותר בילדים הבוגרים יותר. במקביל, נבחנו גם גורמים נוספים. רוטינת ארוחות "איטיות" וארוחות שמורכבות ממרכיבים טריים, לעומת ארוחות חטיפים ומזון מעובד, קושרו לעליה בקוגניציה. ההשוואה בין המאמרים היתה קשה לביצוע, בגלל מגוון המשתנים שעליהם התבססו המחקרים, כמו גילי הילדים, מדדי הבדיקה, משך המדידה ועוד. עם זאת, הוכח קשר בין תזונה נכונה ופעילות גופנית לבין התפתחות קוגנטיבית תקינה בילדים צעירים.   חשוב לציין שלא אותרו מחקרים ששילבו בחינה משותפת של התזונה יחד עם פעילות גופנית, מה שיכול להוביל למסקנות שייטיבו עם הטיפול בילדים בגילאים אלו.   פעילות גופנית כחלק ממשחק משפיעה מאוד על התפתחות במגוון תחומים בילדים צעירים ורצוי לשלב אותה באופן ראוי במוסדות הרלוונטיים. כדאי לבחון את היחסים בין הזמן והמאמץ המוקדשים לפעילות פיזית לבין פעילות לימודית. במקביל, תזונה בריאה יותר במוסדות ומרכזים לילדים צעירים תהיה טובה יותר להתפתחותם. ספרות מקצועית ומחקרים מעמיקים יותר, יכולים ליצור מחויבות ולהביא לשינוי ביחס לנושאים אלו במערכות החינוך, שממוקדות באופן כמעט בלעדי בהישגים האקדמיים.  

מחקר מעניין שבוצע על ידי מארק רינקינג (Mark F. Reinking) וצוות החוקרים שלו ופורסם ב"IJSPT", מנסה לקבוע אם טכנולוגיית וידאו דו מימדי מספיק אמינה לשימוש בשביל לנתח נתונים של ריצה. הטכנולוגיה הזאת מאוד נפוצה בקליניקות מחקר ושיקום, אבל החוקרים טוענים שאין מספיק ניסיון במחקרים קליניים לטווח הארוך, מה שמצביע על חוסר אמינות של הטכנולוגיה. בנוסף המחקר עושה השוואה לטכנולוגיית וידאו תלת מימד, שנחשבת היום לסטנדרט בתחום.   המחקר נעשה על קבוצה של עשרה אנשים, שחולקו באופן שווה לנשים וגברים בגיל ממוצע של 22.8. לחלק מהנבדקים היה ניסיון בריצה של יותר מ 10 שנים, ולחלק לא היה ניסיון בכלל. כל משתתף היה צריך לרוץ על הליכון במשך דקה, סך הכל ארבע פעמים, בזמן שהכל מתועד בוידאו דו מימדי, שמזרים נתונים בשיטת intra-rater ו inter-rater ישירות למערכת. אחרי שבוע הניסוי התבצע שוב, בשביל לעשות סדר אקראי חדש של הנבדקים והפרמטרים.   טכנולוגית הדו מימד יוצרת הדמייה של המרחב בזמן הריצה בשני פרמטרים שונים - sagittal plane ו frontal plane, ומצליבה את שניהם באופן שנקרא ICC. סך הכל נבדקו שישה דירוגים באופן הזה. הנתונים נבדקו שוב ושוב במחקר, אבל לא היו מספיק עקביים, והחוקרים לא הצליחו לספק קוהרנטיות לגבי האמינות של הטכנולוגיה.   החוקרים טוענים שבשביל שתהליך השיקום יהיה אפקטיבי ומהיר יותר, רצוי לזנוח את טכנולוגיית הדו מימד ולעבור לתלת מימד. גם אם המטרה היא רק מחקר שקשור לריצה והליכה, או תהליך בדיקה של אדם שמתלונן על כאבים בזמן פעילות, מומלץ שלא להסתמך על וידאו דו מימד. הסיבה לתופעה שקליניקות מתפשרות על וידאו דו מימדי ולא מתקדמות לתלת מימד, היא שהמערכת של התלת מימד מאוד יקרה, ולא כל קליניקה יכולה להרשות אותה לעצמה. כנראה שגם המחקר החלקי בתחום, גורם לחוסר ידיעה לגבי אמינות הציוד שבו נעשים בדיקות עד היום. במאמר תוכלו לראות את הנתונים המלאים של המחקר ודיון נרחב יותר לגבי אמינות הטכנולוגיה.  

פציעה ברצועה הצולבת הקדמית CLR היא פציעה נפוצה וטראומטית, וגורמת להפסקת פעילות אצל הרבה ספורטאים. אחת הסיבות לכך היא שהשיקום בדרך כלל מתמקד בפן הפיזי, והפן הפסיכולוגי נשאר מוזנח.   מטרת המחקר שהובל ע"י ג'ולי בורלנד, ופורסם ב "Journal of Athletic Training" - היא בדיקה של שילוב הגורמים, הפסיכולוגיים והחברתיים - שיגרמו לספורטאי לחזור לפעילות אחרי הליך שחזור רצועה צולבת קדמית ACLR. המחקר כלל שישה גברים ושש נשים בין הגילים 16-44, ספורטאים שעברו ניתוח שחזור לפחות שנה לפני המחקר. שישה מתוך המשתתפים חזרו לפעילות ספורטיבית לאחר הניתוח ושישה לא.   מתוך דברי המרואיינים עלו שש תמות עיקריות: הססנות וחוסר ביטחון לחזור לענף הספורט הביאו לדפוסי התנהגות מגבילים - המשתתפים איבדו ביטחון ביכולת של הגוף שלהם לבצע שוב את אותן פעולות באותה הרמה או שחששו מפגיעה נוספת. חוסר ביטחון זה נמצא גם אצל מרואיינים שחזרו לפעילות וגם שלא. אלו שחזרו לפעילות מדווחים על חזרת הביטחון העצמי בהדרגתיות תוך כדי תהליך השיקום.   מודעות עצמית מוגברת למצב - המשתתפים דיווחו על מודעות מוגברת למצב הברך שלהם, חשבו על הפציעה באופן מתמיד, גם בהקשר למגיני הברך שהיו חלק מתהליך החזרה לשגרה שלהם.  בנוסף, חלקם דיווחו על סף החרדה מוגבר כשהגיעו למקום בו נפצעו. ציפיות והנחות שונות לגבי תהליך ההחלמה היו חלק מהשיקול לחזור - הבעת האמון בהליך הרפואי המשקם נע בין חוסר אמונה לאמונה שלמה בהצלחתו. השלמה עם המצב הרפואי הביאה לשינוי בסדר העדיפויות - חלק מהמרואיינים דיווחו על זה שאי החזרה שלהם לפעילות נבעה דווקא משיקולים אחרים, למשל שיקולים אקדמיים, משפחתיים ושיקולי ניהול זמן אחרים. אלו שחזרו לספורט דיווחו שחזרתם לפעילות אינה קשורה דווקא לספורט מקצועני אלא לאיכות חיים ובריאות. מאפייני אישיות ספורטיבית היו חלק מהגורמים לרצון לחזור  - חלק מהמשתתפים הביעו נכונות לחזור לפעילות גם לאחר הניתוח, בגלל שחלק מהגדרה העצמית שלהם הייתה דרך הספורט עצמו. הם פיתחו סממני אישיות שהגיעו מתוך העשייה הספורטיבית וליוותה אותם גם במהלך הטיפול. דוגמת מוטיבציה חזקה, תחרותיות ורצון לגבור על מכשולים. תמיכה רגשית, בתוך תהליך השיקום ומחוצה לו, היא אלמנט מרכזי בחיזוק הביטחון העצמי - מערכות יחסים קרובות ותמיכה בין המטופלים לבין המטפלים, המשפחה, המאמנים, חברי קבוצת הספורט וממטופלים אחרים חשובות לשיקום.   הגורם הפסיכולוגי, שקשור לביטחון עצמי והחשש לפציעה נוספת הוא פקטור אלמנטרי בהצלחת תהליך השיקום. פקטורים נוספים כמו ציפיות לגבי תהליך ההחלמה צריכים להיות על השולחן במהלך השיקום. שילוב דיסציפלינרי בין טיפול פיזי לטיפול פסיכולוגי הוא קו מנחה לשיקום נכון שיוביל לחזרה איכותית לשגרה הספורטיבית.  

טראומה משמעותית לשרירי הבטן כתוצאה מפעילות ספורטיבית - היא לא המקרה הכי נפוץ, ובגלל שיחסית הבעיה היא לא נפוצה, הרבה פעמים לא עולים עליה בזמן או אפילו בכלל. המאמר של ג'ון ריאן (John Ryan) שפורסם ב "BMJ" מנסה לעשות סדר בתחום של פציעות הבטן. במאמר הוא מפרט את הסימפטומים והסימנים שעשויים לעזור לזיהוי מוקדם, איך להתנהל נכון במקרה של פציעה ואיך לנסות להימנע מהתופעה. אם אתם עוסקים באחד מסוגי הספורט הבאים, יש לכם סיכוי גדול יותר להיפצע בשרירי הבטן: טיפוס הרים, רכיבה על אופניים או אופנוע, כדורגל, סקי ורכיבה על סוסים. פציעה חמורה יותר כמו קרע בבטן אופיינית בעיקר לצוללנים. השלב הראשוני בפציעה של ספורטאי הוא קריטי לזיהוי נכון וטיפול בהתאם, וחשוב לתחקר ולתעד כל מידע שיוכל לעזור לחבר תמונת מצב. במקרה של פציעה בשרירי הבטן העליונים - האיברים בסכנה הם הכבד והטחול, וכל בדיקה חריגה שקשורה לאיברים האלו צריכה להדליק נורה אדומה. במקרים של פציעה במספר אזורים במקביל, החשיבות של הטיפול בשרירי הבטן היא משנית, בהתאם לחומרת המצב. אין דרך אמיתית למנוע פציעות שקשורות לספורט, אבל אפשר לצמצם את כמות המקרים, ובפרט את כמות הפציעות של שרירי הבטן. החוקר מציע למשל: לרפד יותר את המזרנים באימונים של אומנויות לחימה, לעשות בדיקות יותר תכופות של מסלולי הריצה של סוסים, ולקדם שימוש במגרשים עם מתקנים שמיועדים לרכיבה על סקייטבורד. לסיכום - פציעות בשרירי הבטן הן לא נפוצות יחסית בספורט, אבל ברגע שנפצעים אסור להזניח את המצב, כי במקרים מסוימים זה יכול להוביל לסכנת חיים. ספורטאים, מאמנים ואנשי רפואה צריכים להיות מודעים לרמת הסיכון של הפציעות האלו, לדעת באיזה סוגי ספורט יש יותר פוטנציאל לפציעה מהסוג הזה ולזהות את הסימנים הרלוונטים בזמן אמת. במאמר תוכלו למצוא, בין היתר, פירוט של האנטומיה שקשורה לפציעות בשרירי הבטן.

השאלה הראשונה שספורטאי שואל במקרה של פציעה היא "דוקטור, מתי אני חוזר"? זה לא שונה במקרה של פציעת HAMSTRING. צוות חוקרים הולנדי בראשות אמ. מוהן (M H Moen) - בחן כמה מבדקים שיכולים לעזור ולתת תשובה יותר מדויקת לשאלה הזאת. הם פרסמו את המאמר ב" BJSM". קרע בשריר הירך האחורי אופייני מאוד לענפי ספורט עם דגש על כוח מתפרץ - כמו אצנים, פוטבול אמריקאי וכדורגל. הקרע מתרחש כשהשריר נמצא במצב הכי ארוך שלו ותוך כדי מנסה לבלום. המנגנון הזה, בשילוב עייפות וכושר לקוי, יכול להוביל לקרע. ספורטאים מפסידים בגלל הפציעה בין שבועיים לחודש וחצי של פעילות, תלוי בגודל הקרע. אבל הבעיה העיקרית היא פציעה חוזרת. בגלל שקיימים הרבה מאוד מבדקים של ניבוי חזרה לפעילות, ובגלל שזמן המנוחה הרצוי הוא לא ברור, הרבה ספורטאים חוזרים מוקדם מדי, כשהשריר לא מוכן, ופציעה חוזרת היא רק עניין של זמן. החוקרים בחנו מבדקים שכיחים להערכת מצב שריר הירך האחורי: עצימות ואיכות הספורט. הערכה עצמית של חזרה לפעילות. מידת חוסר נוחות במישוש. מידת טווח תנועה פאסיבי של השריר. מבחני כוח שריר איזומטריים. נתונים של הקרע ב MRI. החוקרים לקחו את המידע של חזרה לפעילות שהיה ידוע עד עכשיו לגבי כל אחד מהמבחנים, ורצו לראות אם יש התאמה בינו לבין מחקר עם כמות יחסית גדולה של משתתפים. במקרה הזה השתתפו 80 ספורטאים. הם מצאו שהמבדקים הכי מדויקים הם: מידת בטווח תנועה פאסיבי של השריר בהרמת רגל ישרה, והערכה עצמית לחזרה לפעילות של הספורטאי. זאת אומרת, שספורטאי בדרך כלל יידע להגיד, או "ירגיש", מה הזמן הנכון לחזרה לפעילות בצורה יותר מדויקת מבדיקת MRI. בספורט התחרותי המאמנים, ההנהלה, והשחקן עצמו להוטים לחזור לשחק כמה שיותר מהר. אנשי המקצוע נמצאים בתווך ומנסים במשך שנים למצוא את הנוסחה להחזיר את הספורטאי בזמן הנכון. הוא צריך להיות מספיק חזק כדי לעמוד בעומס הקיצוני שיש בספורט התחרותי, והרקמה חייבת לקבל זמן מספיק כדי להתאושש ולהתאחות. בתוך ים המבדקים, החוקרים עשו צעד נוסף כדי להראות אילו מהאינדיקטורים הם הכי נכונים בשביל לעזור לקבל החלטה מקצועית וטובה. בגוף המאמר אפשר לראות מידע יותר מפורט, וטבלאות נתונים לגבי כל המבחנים שבדקו החוקרים.

ראש הרשימה של פציעות הספורט הכי מסוכנות נמצאות הפציעות בראש ובצוואר, וגם במקרים פאטלים - פציעת ראש היא הגורם המרכזי. המאמר שפרסם אר. קאנטו (R C Cantu) ב "BJSM", סוקר את כל פציעות הראש הטראומטיות האפשריות בענפי הספורט, מפרט את דרכי האבחון והטיפול בהן ונותן הצעות למניעה. פגיעה חיצונית במוח נגרמת מדחיסה של השכבות שמקיפות אותו, מכיוון שהרקמות העצביות העדינות בראש לא יכולות להתמודד עם כוח מאסיבי שמופעל עליו. פגיעת הראש הכי נפוצה אצל ספורטאים היא זעזוע מוח, שנמדד בדרגות שונות של חומרה. כשספורטאים מתים על המגרש אחרי מכה רצינית בראש, זה בדרך כלל כתוצאה מדימום פנימי בתוך הגולגולת, ובגלל זה חייבת להתבצע הערכה ראשונית דחופה, ומעקב מסודר לאורך זמן. ספורטאים רבים סובלים גם מתופעה שנקראת Diffuse cerebral swelling, שמדורגת שניה מבחינת האקוטיות שלה. אם ניחשתם נכון - סוג הספורט שבו קורות הכי הרבה תאונות מהסוג הזה הוא פוטבול. הרבה פציעות ראש אצל ספורטאים נגרמות מטכניקה לא נכונה, והרבה מהמקרים האלו יכולים להמנע אם יהיו דגשים יותר מדוייקים של המאמנים לטעויות נפוצות שיכולות להוביל לפציעות מהסוג הזה. צריך גם לשים דגש על כללי הבטיחות, כמו למשל הרכבת ציוד מגן לאורך כל האימון, ובמיוחד קסדה בסוגי הספורט הרלוונטים. ציוד המגן צריך להיבדק על בסיס קבוע, ואם הוא קרוע או שבור - חייבים לזרוק או לתקן אותו. פיקוח רפואי קבוע על הספורטאים במיוחד בזמן משחק, יקטין גם כן את הסיכוי לפציעות, ובפרט פציעות ראש וצוואר. חזרה לפעילות אחרי פציעה מהסוג הזה, חייבת להיות מלווה בהדרכה ובמעקב של המאמנים והצוות הרפואי. במאמר תוכלו למצוא את ההסבר המפורט על האנטומיה שקשורה לפציעות ראש.

כולנו מכירים את המושג דלקת, וכל ספורטאי מתחיל לדאוג כשהצוות הרפואי מבשר לו את האבחנה הזאת, אבל האם ההגדרה לדלקת זהה בכל הספרים הרפואיים? מחקר בראשות א. סקוט (A Scott) שפורסם ב "BJSM" מנסה לענות על השאלה הזאת. הרבה מחקרים על דלקות נעשו מאז ההגדרה הראשונית של קורניליוס קלסוס לפני כ 2,000 שנה, ובהתאם גם ההגדרות לדלקת הלכו והתפתחו, והיום יש כבר כמה הגדרות שונות. למרות שבחצי השני של המאה העשרים הצטבר המון ידע ממחקרים על דלקות, התפיסה הקלינית המקובלת לגבי דלקת לא השתנתה מההגדרה המקורית, ורופאים ממהרים לתת מרשמים של תרופות אנטי דלקתיות, שלאו דווקא מתאימות לכל מקרה, ויכולים אפילו לגרום עוד נזק, ובשביל להבין את הרקע לתופעה, מדובר על מחזור שנתי של מיליארד דולר בארה"ב בלבד. אפשר לחלק את ההגדרות לדלקת לפי הפריזמה של ההתייחסות אליה - האם היא קלינית, תאית או מולקולרית. ההגדרה הקלינית המקורית היא שילוב הסימפטומים של אדמומיות ונפיחות עם חום וכאבים. עם הזמן חוקרים התחילו לטעון שתהליך דלקתי הוא שילוב של הסימפטומים האלה עם תהליכים ביולוגיים נוספים, שקשורים לכלי הדם, בצקת מקומית ונמק. לסיכום, תרופה אנטי דלקתית יכולה לעזור אבל גם לפעמים להזיק לתהליך ההחלמה, ולמרות זאת אנשים רבים ממהרים לאבחן את עצמם, ולהשיג תרופות מהסוג הזה, בכל פעם שהם חווים סימפטומים של דלקת. היום כבר קשה להתעלם מהטענה שדלקת היא לא תהליך בודד, ובטח לא בינארי שמתקיים ב on ו off, ויש הרבה גורמים בסביבה של התא שמשפיעים על ההתנהגות שלה. חשוב להבין שתהליך הלמידה של הדלקת עדיין לא הסתיים, ובעיקר בתחום של היחסים הבלתי נפרדים בין ספורט או שיקום להיווצרות דלקות. במאמר תוכלו לקרוא את ההגדרות השונות לדלקת שהתפרסמו לאורך השנים.

אחת הבעיות המרכזיות ששחקני כדורגל מתמודדים איתה היא פציעה בשריר. המאמר של צוות החוקרים בראשות פיטר אובלקר (Peter Ueblacker), שפורסם ב "JMMT", מתמקד בתהליך האבחנה, הטיפול והשיקום במקרים של פציעות שריר בכדורגלנים. אין כמעט שחקן כדורגל שלא נפצע בשריר לפחות פעם אחת בקריירה שלו, כתוצאה מתיקול עם שחקן יריב או מפעילות יתר. השלב הראשון צריך להיות אבחנה מדויקת של הפציעה, בשביל המשך טיפול מתאים, ולאחר מכן להעריך את משך ההיעדרות מהמגרש. לסטנדרט הטיפולי בפציעת שריר אין בסיס מדעי חזק, וזו התוצאה של חוסר של מחקרים בתחום. הגישה הנפוצה לטיפול המיידי מתבססת על הגנה, מנוחה, קרח, לחיצות והערכת מצב. הטיפול הזה חשוב מאוד על מנת למזער דימומים, היווצרות צרור דם (haematoma) וצלקות. הטיפול המתמשך והשיקום של המבנה הפגוע של השריר - תלויים בסוג הפציעה. שיטת טיפולים נפוצה מאוד היא הזרקה של חומרים שונים ישירות לשריר. תוצאות הטיפול בפועל הן בדרך כלל חיוביות, אבל גם במקרים האלו צריכים להתבצע מחקרים נוספים. פציעות שריר לא זהות אחת לשניה, ובגלל זה תהליך השיקום לכל פציעה צריך להיות ייחודי, וחשוב להתאים תוכנית אימונים אישית לכל שחקן, בהתאם לסוג הפציעה שלו ולהתקדמות שלו בזמן אמת. איחוי קרע בשריר זה תהליך הדרגתי, וזמן ההחלמה תלוי בגודל הרקמה שצריכה להתאחות באופן תקין, בשביל שהשריר יחזור לתפקוד מלא כמו שהיה לפני הפציעה. בהרבה מקרים שחקנים חוזרים לשחק לפני החלמה מלאה, וזה הגורם העיקרי לפציעה חוזרת. יותר מדי לחץ על השריר הפצוע יכול לגרום לפציעה נוספת והרחבה של הקרע המקורי.    הפציעה החוזרת היא בדרך כלל אקוטית יותר, וזמן ההחלמה שלה הוא ארוך מהרגיל. במחקר שנעשה על פציעות חוזרות בכדורגל גברים, נמצא ש 16% מהשחקנים שעברו פציעה בשריר, יעברו פציעה נוספת. אפשר לצמצם את המקרים האלה, אם הצוות הרפואי יבצע הערכות קליניות מדויקות ורבות יותר, במקביל לבחירה בסוג הטיפול הנכון ולמנוחה מלאה.

האם ד"ר ריצ'ארד פרובל (Richard  Frobell) וחוקרים נוספים משבדיה ודנמרק מצאו תשובה לשיקום קרע של רצועה צולבת קדמית (ACL) ללא ניתוח? יתכן מאוד שהתשובה נמצאת במאמר שלהם ב "BJSM". ניתוח לשחזור הרצועה הצולבת הקדמית הוא הניתוח הכי נפוץ בעולם הספורט. יותר ממיליון ספורטאים, מקצוענים וחובבנים, עוברים ניתוח כזה בשנה אחת בעולם. הסיבות לכמות כזאת גדולה של פציעות ברצועה הצולבת הן: עלייה ברמת האינטנסיביות של ענפי ספורט - כמו כדורגל (שחקן כדורגל נדרש לרוץ כ 10 ק"מ בממוצע למשחק היום) עלייה בכמות האבחונים בגלל שיכלול של אמצעי הדמיה (CT,MRI, ULTRA SOUND) הדעה הכי נפוצה כיום היא שהטיפול הכי מתאים ונכון לקרע הוא ניתוח. ספורטאי שיעבור קרע יקבל, על פי רוב, המלצה מהאורתופד לניתוח כדי לחזור לרמת פעילות של לפני הפציעה. בשנים האחרונות הקהילה שעוסקת בשיקום: פיזיותרפיסטים, מאמנים ומטפלים קוראים תיגר על המצב הנוכחי בגלל כמה סיבות: רואים כמות גדולה מאוד של ניתוחים "לא מוצלחים" בהם הספורטאי עובר פציעה חוזרת למרות הניתוח. יש נתונים ברורים על ספורטאים שעברו ניתוח שחזור רצועה שמפתחים שחיקת סחוס כרונית בברך. מתפרסמים לא מעט מחקרים שמראים שאין הבדל בין ניתוח לבין שיקום שמרני, ע"י תכנית תרגילים. המחקר הזה, מצליח להזיז את המטוטלת עוד יותר לכיוון השיקום השמרני. הגילוי המשמעותי הוא לגבי איחוי של הרצועה באופן עצמאי. הניתוחים לשחזור הרצועה התבססו עד היום על הקביעה שאין לרצועה יכולת להתאחות ולכן חייבים לשחזר אותה בניתוח כדי להשיג יציבות. באחד המקרים שבמחקר ראו שהרצועה הצולבת הקדמית מתלכדת עם הרצועה הצולבת האחורית ובבדיקה הברך הייתה יציבה. הגילוי המקרי הזה, הוביל את החוקרים ל 10 שנים של בניית תכנית תרגילים שמרנית, ללא ניתוח, שמותאמת לקרע רצועה צולבת קדמית, והשוו את התכנית לניתוח. התוצאות די מדהימות. תכנית תרגילים שמרנית יכולה למנוע כ 61% מהניתוחים. שניתוח כזה עולה למערכת הבריאות כ $5000, אומר חיסכון  עצום. התוצאות די מדהימות. תכנית תרגילים שמרנית יכולה למנוע כ61% מהניתוחים, מה שאומר חיסכון עצום, בהנחה שכל ניתוח כזה עולה למערכת הבריאות כ $5,000 נתון מהפכני נוסף מהמחקר הוא שיישום תכנית תרגילים כמניעה יכולה לחסוך כ 50% מהפציעות מלכתחילה. החוקרים מדגישים שחשוב ליישם את התכנית הספציפית שהם בנו, ואין מידע על תכניות שמרניות אחרות. ל"מאבק" בין גישת הניתוח לגישת השיקום השמרני צפויות עוד שנים רבות של דעות ומחקרים לכאן או לכאן, אבל הדבר הכי חשוב הוא לעשות את הבחירה הנכונה עבור הספורטאי.

פרופסור הולמיך (Holmich) מדנמרק הוא אחד החוקרים המובילים בעולם לכאבי מפשעה ובקע ספורטאים בעיקר בכדורגל. במחקר הזה, שהתפרסם ב "OJSM", הפרופסור והצוות שלו רצו לבדוק אם יש השפעה לכוח שריר הירך על בעיות מפשעה. כאבי מפשעה נפוצים בד"כ בענפי ספורטכמו כדורגל או הוקי קרח, ענפי ספורט עם שינויי כיוון חדים ודרישה לטווח תנועה גדול במפרק הירך. זאת פציעה שידועה כמורכבת מאוד, והאבחנות לפציעה באזור המפשעה הן מגוונות. הגורמים שנחשבים הכי רלוונטיים הפ: מעורבות של שרירים מקרבי ירך (ADDUCTORS) מעורבות של שרירים מכופפי ירך (HIP FLEXORS) מעורבות של עצם האגן הקדמית (PUBIS) מעורבות של שרירי בטן תחתונה. המטרה במחקר הזה הייתה לבדוק אם יש הבדל בכוח האקסצנטרי והאיזומטרי של שרירי מקרבי הירך בין כדורגלנים בריאים לכדורגלנים עם כאבי מפשעה כרוניים. כוח שריר איזומטרי הוא יכולת השריר לבצע כיווץ סטטי, ללא תנועה. כוח שריר אקסצנטרי הוא יכולת השריר להתכווץ בזמן ההתארכות שלו, ולשלוט בתנועת המפרק. 21 כדורגלנים עם כאבי מפשעה השתתפו במחקר והמדדים שלהם הושוו לאלו של כדורגלנים ללא כאב. את היכולת של השריר בדקו בעזרת כמה אמצעים: - שאלון HAGOS, שאלון סובייקטיבי שפותח באופן מיוחד לבעיות מפשעה. - בדיקת כוח שריר בעזרת מכונה איזו-קינטית. - בדיקה ידנית של טווח תנועה וכאב בשריר על פי השחקן. - מבדק תפקודי שמנטר את היכולת של השחקן להשתתף באימונים ובתחרות לאורך זמן. התוצאות הראו שהכוח האקסצנטרי של כדורגלנים עם כאבי מפשעה הוא נמוך בצורה משמעותית מזה של כדורגלנים בריאים. בכוח האיזומטרי הם לא מצאו הבדל. ההמלצה היא, להכניס את התרגול האקסצנטרי לשרירי מקרבי הירך כתכנית שגרתית לקבוצות כדורגל, וכך להפחית פציעות מפשעה. אבל בגלל המורכבות של המפרק קשה לבצע תרגול אקסצנטרי נכון ויעיל. למרות זאת, אחד התרגילים שנכנס כתרגיל לחיזוק אקסצנטרי לשרירי מקרבי המפשעה הוא "התרגיל הדני" שבו הרגל התחתונה עולה אל הרגל העליונה בתנוחת שכיבה על הצד. בגוף המאמר אפשר למצוא ניתוח של הנתונים בין קבוצת הבריאים לאלה עם כאבים כרוניים, והסבר על השאלונים השונים.

אחת משיטות הסיווג של שברים בקרסול שמקובלות היום בתחום, היא של הרופא הדני ניל לוג הנסן (Niel Lauge-Hansen) שבתחילת שנות ה 40 עשה ניסויים בגפיים קטועות, על ידי ניתוח האזורים הפגועים וסקירתם בצילומי רנטגן. הממצאים של ד"ר הנסן חידשו הרבה דברים בתחום מאז שנות ה 20. יוהנס יידה (Johannes Yde), כירורג אורתופדיה גם כן מדנמרק, מתייחס במאמר שלו שפורסם ב "Acta Orthopaedica" לתרומה החשובה של הנסן לתחום השברים, ובודק האם החידושים שלו לאותה התקופה רלוונטים גם אחרי התקופה שלו. בעשורים האחרונים שברים בקרסול, ושברים באופן כללי, מטופלים יותר ויותר על ידי ניתוחים, והסיבה לעלייה המתמדת הזאת היא איכות הניתוחים שרק משתפרת משנה לשנה, בזכות הטכנולוגיה והמחקר הבלתי פוסק. אבל עדיין עולה השאלה האם פציינטים מקבלים טיפול נכון באיחוי שברים, והאם הוא תמיד מקביל להתפתחויות בתחום המחקר.    לפחות שלוש קביעות של ד"ר הנסן נקבעו כסטנדרט בתחום בין שנות החמישים לשבעים, אבל האם מאז היה שינוי כלשהו ביחס לסטנדרטים האלה? בשביל לגלות את זה, ד"ר יידה, כותב המאמר, ביצע סקירה רטרוספקטיבית שהתבססה על חומרים מארכיון המחלקה שלו. ליחידה הספציפית שלו היה מעקב נרחב אחר פציעות קרסוליים. הוא התבסס על 210 מקרים שונים של פציינטים בין הגילים 15 - 50, כולל פציעות חמורות של מבוגרים. שאלת המחקר מאחורי הבדיקה הזאת היא האם שיטות הטיפול של ד"ר הנסן יכולות להתאים לכל סוגי השברים הנבדקים, אפילו שברים שעשויים להתגלות רק עם הדמיה מתקדמת יותר? התוצאה של המחקר היא חד משמעית. כמעט 99% מהפציעות השונות התאימו לשיטות של ד"ר הנסן, והערת המחקר העיקרית היא שהשלב השני בפציעה שמשפיע על התנועה הסיבובית של הקרסול צריך לעבור סקירה יותר גדולה של מחקרים. האחוז הנותר לא התאים לשיטות האלו בגלל שסוג השברים היה נדיר יותר מבחינת החלק הטיביאלי האחורי, וכנראה שד"ר הנסן לא נתקל בסוג הזה.