מעלה בטוב

פרק 41 - איך לגדל אנשים מאושרים? המודל הדני עם שני שביט אי אפשר לחיות כל הזמן מחוץ לקופסא, נטולי משקפיים מפלטרות, נעדרי פרדיגמות, שמסייעות לקטלג ולהבין את המציאות. כולנו מחזיקים בתפישות עולם ובמחשבה על how should life be. רק ששינוי מתרחש כשאנחנו מוכנים לנטוש תפישה ישנה ולבסס חדשה תחתיה! אנחנו מאמינים ש"ככה זה": חייבים לעבוד מהמשרד כי אחרת יווצר כאוס. ככה זה חייבים לעבוד הרבה שעות בכדי להצליח. ככה זה גברים חייבים להיות בראש הפירמידה. ככה זה חוסך שבטו שונא בנו. ככה זה תחרות היא מנוע צמיחה. ככה זה ככה זה היום וככה זה היה תמיד האמנם? מתברר שרוב הדברים שאנחנו מניחים שהם פשוט ככה לא אחוזים בטבע הדברים או בבוחן מציאות לא חייבים לעבוד מהמשרד כדי להראות פרודוקציה ויעילות לא חייבים לעבוד 12 שעות ביממה כדי לעמוד ביעדים או לבסס כלכלה עשירה לא חייבים להעניש לא חייבים להתחרות אפשר אחרת ואיך משכנעים שיש מקום לתפישה חדשה? באמצעות דוגמא מפריכה אז דנמרק מתברר שלא כל כך רקוב בממלכה הצפונית אמנם קררר שם, ותשלומי המיסים הם הכי גבוהים בעולם (70%), אבל יש המון מה ללמוד מהדנים. המודל הדני הוא יישום מרתק של חברה שמספקת תנאים לאושר, להגשמה, לסולידריות ולאחריות. מה יש בדרכי החינוך הדניים שיוצרים עם מאושר, ילדים שמחים, קפיטליזם שפוי וכלכלה מבוססת? לא נהפוך לדנמרק, לא בדור ולא בשניים. הסיפור שלנו אחר. וזה בסדר. אבל אולי אפשר ללמוד מחקר דנמרק ולקחת טיפ, מחשבה, רעיון. להנכיח ממלכת דנמרק אצלנו בבית? להתחיל לכרות שלום, לפחות בבית שלנו- ביננו ובין עצמנו? לפעמים, זה מספיק. משהו אחד קטן שמשנה חיים.

משברים מפגישים אותנו עם נמוך, כואב, לפעמים מעליב, לפעמים שומט ביטחון או אונים. משברים הם חלק אינטגרלי מהחיים, והם רגעים לא פשוטים. לפעמים המשברים שלנו עוקבים שינוי שהתרחש ושאנחנו צריכים להתאקלם אליו: גיל ההתבגרות, משבר אמצע החיים, משבר ילד ראשון, גירושי הורים. לפעמים גורם חיצוני שובר בתוכנו משהו – פיטורין, מחלה של קרוב, אובדן, תאונה. לפעמים המשבר מסמן, שמה שעבד לנו בעבר כבר לא רלבנטי. תקיעות בעבודה. שחיקה. משבר זוגיות. הפירוש למילה משבר בתנ"ך הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. אנחנו נוטים להתייחס למשברים כאל משהו שלילי, מפריע ברצף החיים, מיותר, אבל אולי למשברים יש פונקציה? אולי הם נועדו להזיז אותנו, להיטיב איתנו, לאפשר לידה של משהו חדש? הקטע הוא, שבדעיבד ובפרספקטיבה - משברים גם מצמיחים. ולאחריהם, אנחנו מעריכים יותר את החיים, משנים סדר עדיפות ומוקירים את מה שהיה עד לא מזמן מובן מאליו. היחסים שלנו עם אחרים משתפרים, מתרככים. אנחנו מרגישים חסינים להתמודדות עם אתגרים. אנחנו נחשפים להזדמנויות חדשות. ואנחנו מתפתחים רוחנית, יוצקים משמעות למשבר, מייחסים לו סיבה גבוהה, שיעור שהיה עלינו לעבור. מה מאפשר לנו לצמוח? מה מקל על ההתמודדות עם משבר? ד"ר קרן אור חן, פסיכולוגית ומרצה, שכבר הכרת בפרק על שינה וטיפוסי שינה, הביאה איתה שוב את הרוח המיוחדת והאנרגיה הבלתי מתכלה והמדבקת.

גדלתי להאמין שהיותי אישה לא משפיע בדבר על הבחירות שלי, על הרצונות שלי, על פוטנציאל ההצלחה שלי. גדלתי להאמין שגורלי בידיי, ושהכל אפשרי, ואני בטח לא קורבן. יותר פריביליגית, שצריכה לומר תודה והעריך את הקיים. הייתי מוצלחת במתמטיקה, למדתי במגמה פיזיקלית. וגם אהבתי לקרוא ספרים, ולכתוב. טיילתי לבד במרכז אמריקה. חברתי לאנשים שונים בדרך, ולפעמים מצאתי את עצמי לבד עם תרמיל בחושך של ארבע בבוקר בדרך לתחנת אוטובוס לנסיעה למדינה שכנה. הילכתי בעולם בתחושת ביטחון פנימי ויכולת. אירועים שבהם הוטרדתי לא נחוו אצלי כטראומה, גם לא צבעו את כל הגברים כמטרידנים פוטנציאליים. המשכתי להאמין באנשים ובעצמי: שיש בי חוסן וכוחות להציב גבולות ברורים, להרחיק מעלי מטרידים ולסלול את דרכי. סטירת הלחי המצלצלת הגיעה דווקא כשהפכתי אמא. ייסורים בבית וייסורים בעבודה. ייסורים על אי טוטאליות בכל זירה. לחץ להספיק גם וגם. מחסור בשינה שפוגע בתפקוד ובהוויה. כעס. כמה כעס. עליו שממשיך כרגיל. לא נאות (ברגליים) לשאת בנטל. לבד. לבד בהכל. זו התקופה שסולידריות נשית נולדה בתוכי. החברות שלי הבינו. הן חיו באותה מציאות. כזו שמחייבת פשרות. תחושת בערך. חווית ליד. כזו שבה את עובדת מבוקר עד לילה (וגם בלילה) ומרגישה בינונית ומרוקנת ומותשת. יש לנו תפקיד ואחריות לעשות שיהיה לנו טוב. מיינדסט קורבני לא משרת או מקדם שינוי. יש לנו תפקיד כיחידות לבחור באומץ, לקבל בהשלמה מחירי כל בחירה וויתורים. יש לנו ציווי להציב גבולות, להגדיר מה כן, ומה ממש לא מתאים. אבל בהיותנו חלק מחברה, אנחנו גם מושפעות. שוק העבודה הוא גברי באופיו. מותאם לגברים של פעם. שעבודתם לא תלויה במציאות הביתית משפחתית. אנחנו נכנסנו לזירה הזו לא מזמן. עד עכשיו ניסינו להתאים את עצמנו אליה. עכשיו הגיע הזמן להתאים את שוק העבודה אלינו. ילדים הם העתיד. הם המשאב הכי משמעותי בכל חברה. אנחנו חיים בחברה שמקדשת ילודה, אבל לא תומכת בגידולם. לא מסייעת לאמהות. לא מכבדת אמהות שאינן קרייריסטיות. בחברה שבה נשים הן בדרך כלל ממולכדות. רובן רוצות לממש אמהותן, רובן רוצות לממש את עצמן. חנה רדו היא יזמת חברתית שמקדמת ייצוג נשי, שוויון לנשים ומבקשת להתאים את עולם העבודה לנשים ולא את הנשים לעולם. היא הקימה את סופרסונה, את קבוצת 19 ואת בית הראשונות. ועוד ידה נטויה. הדרך שלה מעשית. היא פשוט עושה. רותמת אליה עוד ועוד נשים, ויוצרת עסקים נשיים, קשובים שמאפשרים לנשים לשרטט בהם בגמישות את הגשמתן. נפגשנו לשיחה על קידום נשי. יש עוד דרך לסלול. מהפיכות לא מסתיימות ביום, הן תהליכיות ומתפתחות. חנה רדו הולכת את הדרך, ומספקת תשתיות ממשיות כמו גם מחשבתיות חדשות.

פרק 39 היפנוזה עצמית עם ד"ר טליה לוי טיטיון יש לנו אמונות בנוגע למה זו היפנוזה. ויז'ואלים של אנשים סהרוריים מוכי ירח? חוויה מסתורית ואנגימטית.. מתברר שהיפנוזה היא מצב ארצי וטבעי משחשבנו. כולנו מתהפנטים ביומיום שלנו. ומה שעוד התברר לי הוא שאני כנראה מהפנטת את עצמי באופן תדיר. נשימות מעגליות (ריברסינג), דימיון מודרך, תרגילי חזון ומדיטציות – מביאים אותי למצב תודעה שבו המוח שלי גמיש, ומאפשר להכיר בדברים לכשעצמם, לפני הפרשנויות והשיפוט. ובאמצעות ההכרה העמוקה – גם לייצר הקשרים חדשים ותפישות חדשות. ד"ר טליה לוי טיטיון היא פסיכולוגית קלינית, ויש לה סיפור אישי נסי. היא ריפאה את עצמי ממחלת לב חשוכת מרפא. איך? באמצעות היפנוזה עצמית. אז נפגשנו לשיחה נעימה בניסיון ללמוד מה עושים בהיפנוזה ולמי זה עשוי להתאים. בסוף הפרק, טליה הנחתה אותי לעשות ריסטארט למוח, באמצעות דמיון מודרך. אם תרצו לקבל את הקטע הזה בנפרד מהפרק ולתרגל בעצימת עיניים – תכתבו לי מייל ושם

סיפור מחשמל אחד הפרדוקסים של העת הזו קשורה בעובדה שלאנושות מעולם לא היה בטוח יותר. השרדותית וויז. אנחנו חיים תחת קורת גג, נהנים משפע של מזון, מחיי נוחות, ובכל זאת אנחנו חווים חרדה, דכדוך דיכאון, אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. איך זה מסתדר? שרדנו בזכות מערכת מוחית מתוחכמת שמחווטת לזהות סכנות, להיות דרוכה תמיד, לתעדף התראת שווא על פני תוצאה עגומה. ההגנה והביטחון וההשרדות לפני הכל. נניח שאת מזהה נמר בסביבה? את יוצאת מאיזון. הגוף שלך נכנס לסטרס. הוא מתקצב חשמל לאמיגדלה, והיא מפקדת על מערכת ההשרדות ועל יצירת הלימה גופנית לאסטרטגיית הבריחה שלך. הנשימות שלך יהפכו מהירות ורדודות. משק הסוכרים יותאם, גלוקוז יופרש, ויועבר לשרירים. לחץ הדם יעלה ל- 180 על 120. Run Lola Run!! את נוטשת את האחר כך, ועושה הכל כדי שיהיה אחר כך. את שורדת! הגיוני. אבל מה קורה אם את בסטרס שלושים שנה? מה קורה אם אתה מכבה שריפות כל חייך? מגיפת סוכרת. מחלות לבביות מחלות במערכת העיכול מערכת חסון מוחלשת דכדוך, דיכאון, חרדה יש מחירים למלחמה ארוכה. נמרים אולי לא חיים ביננו, אבל בעת הזו אנחנו מתמודדים עם נמרים פסיכולוגיים באופן יומיומי: המשכנתא, הסגר, המשימות שלא הספקנו, טלפון מהמורה, עמידה מול קהל, ועוד המון רגעים יומיומיים שמדליקים את אזור הפחד ומייצרים סטרס. יש דרך לווסת את עצמנו. להזכיר לנו שאלה לא נמרים אמיתיים, אלה נמרים של נייר. יש דרך לתקצב את החשמל במוח. לכבות שלטר במקום אחד ולהדליק באחר. השיחה עם אפרת שמר הייתה משמעותית ומרתקת. היא מייסדת שותפה בבית ספר NLP פלוס ללימודי נלפ, שיטה שעושה האקינג למוח שלנו, ודרכים לקידוד מחדש של הפרוגרמינג האוטומטי.

במהלך השנה האחרונה, ניסיתי לפרוט את החשיבה היזמית לפרוטותיה. מה מאפיין מיינדסט יזמי. אני מאמינה שמיינדסט כזה מספק תחושת שליטה וחופש, ומאפשר חיי הגשמה. וכך, מתוך מחקר על יזמים שונים ועל מאפיינים שחוזרים על עצמם, מצאתי שישה מאפיינים: - משבשים (פרדיגמות, קונבנציות, את הסדר הקיים) - מחוברים לתשוקה (ה- why של סיימון סינק) - נכונים לקחת סיכונים (הרצון ל.. מתעלה על הפחד מפני..) - נוטים למיקוד שליטה פנימי (או לא סופרים פרדיגמות) - משתעממים מהר - לומדים את מה שמעניין אותם (בעיקר ורק) וכשניסחתי לי את מודל המיינדסט היזמי, הבנתי שהרשימה שהתקבלה מזכירה קצת את המופרע החכם של הכיתה. זה ששואל "למה", ולא ממש מקבל את הכללים, זה שמשתעמם ולפעמים מתנדנד בכסא או זורק גירים (כלומר, מעלה לטיקטוק סרטון תוך כדי שיעור), זה שלא ממש סופר סמכויות ומנהיג מלידה, זה שלומד אבל רק את מה שמעניין אותו (משחק מחשב? נגינה? או גלישה?), זה שפחות מחפש ביטחון, אבל צמא להרפתקאות וסכנות. אני כותבת "זה", אבל זו גם זאת! בקיצור, היזמים שלי קיבלו פתאום צורה ופנים (וילדות בלגן). ואז, בשיטוט בויקיפדיה תחת הערך היזמים, זה הופיע חד משמעי ומובהק. הקורולציה שבין הפרעת קשב וריכוז ובין יזמות. מתברר שלא מעט ביננו הם אנשי קשב. כאלה שמתרכזים, אבל רק במה שמעניין אותם. כאלה, שיודעים בדיוק מה הם רוצים. אבל.. איך לומר, פחות מיושרים למה שהחברה מספרת להם ש"צריכים". זה מעניין, חשבתי, כי בתהליכי התפתחות אנחנו מנסים לעזוב את ה"צריך" ולצוד את ה"רוצה" שבנו. אנחנו מבקשים להקשיב לקול הפנימי, ולהפחית באסטרטגיות חיים שמסתכלות החוצה, מבקשות הכרה וחיזוקים ואישורים. והנה, אלה, נולדו מפותחים דיים, אלא שהעולם.. העולם הוא עוד לא הסתדר לפי רצונם. ובתהליכי סוציאליזציה הם נדרשים לתלמידאות, לחיילות, לקבלת מרות. הם נדרשים להתארגן, לעמוד במילה ובהתחייבות, לגלות בגרות ואחריות. אז נפגשתי עם ד"ר שירלי הרשקו לנסות להבין מהם האתגרים של אנשי הקשב. האתגרים האובייקטיביים ואלה החברתיים (מכורח תרבות והתניות). מתי המבנה המוחי שלהם מקשה עליהם להיות "בסדר" ומתי הם בולטים ממש, ופורצים גבולות. עשרה אחוזים באוכלוסיה נולדו עם סינדרום קשב וריכוז. לא כולם מודעים, מאובחנים. הרבה מהם, הולכים עם גיבנת שלא באשמתם, אחרים, למדו לפצות בדרכים שונות. מיהם אנשי הקשב? מה זו בכלל הפרעת קשב? למי היא מפריעה ואיך כל זה מתקשר ל- well being?

מלכותית ושתלטנית הגיעה לכאן נגיפה קורונית בלתי נראית, ושינתה את העולם שהכרנו. והשינוי? הוא דווקא מאד נראה. מאד מורגש. מאד מוחשי. הוא נוגע בכל אורחות חיינו. אנחנו יוצאים עם מסיכות. מוגבלים בתנועה שלנו. אנחנו לא טסים לחו"ל. מתחבקים פחות. לא לוחצים ידיים. הילדים שלנו בבית במרבית השנה האחרונה. במסכים. בזומים. מרחוק. רבים מאיתנו עובדים מהבית. אנחנו פחות בפקקים. השנה לא ראינו הצגות, לא בילינו באירועי תרבות. הצטמצמנו במרחב הפיזי שלנו, ומצד שני – למדנו להתרחב ברצפים אחרים. כמה סתגלתניים אנחנו. כמה חיוניים ומלאי יוזמה ויצירתיות. ממשיכים לנהל חיים במציאות שלא היינו מאמינים שתתרגש עלינו. טלי סגל ואני המשכנו לשיחה שנייה על הגרסה הקורונית שלנו. איך מנהלים את הנזילות החדשה במרחב ובזמן? מתברר שאנחנו יותר פרודוקטיביים כשאנחנו עובדים מהבית. סימן קריאה. מתברר גם שאנחנו עובדים יותר שעות... מצד אחד, הרווחנו יותר חופש ויותר אוטונומיה. מצד שני, אנחנו מרגישים פחות שייכים. מצד אחד, אנחנו מבלים פחות בדרכים. מצד שני, עייפת הזום. מחירים ורווחים. אז מה עושים? איך ממזערים את הפחות ומגבירים ביותר? אילו כלים קונקרטיים עשויים לתמוך בשינוי הגורף שהתחולל על מרחב המחייה שלנו ועל ניהול הזמן שלנו.

פרק 35 איך לייעל את הזמן שלנו משמעותית? עם טלי סגל היום זה היום האחרון בשנה האזרחית. מה מיוחד ביום הזה דווקא? לכאורה יום ככל הימים. רק לכאורה. אנחנו מעניקים משמעות לזמן שלנו! הזמן. אחת מחידות הקיום המרתקות שעוטפות אותנו. ובכל זאת, בלי להבין את המימד הזה באמת, אנחנו חיים אותו. מהלכים בתוכו. יצרנו לוחות שנה, בנינו שעונים. ואיכשהו נראה שהזמן רק הולך ומתמהר. הכל עובר מהר יותר ויותר. ותמיד חסרה לנו שעה ביממה. אולי אפילו שלוש. הטכנולוגיה הפכה את חיינו לנוחים יותר, החליפה כוח אדם במכונות ובכל זאת, דומה שאנחנו נותרנו דווקא עם פחות פנאי ויותר משימות. טלי סגל, ייסדה ומנהלת את בו בזמן – סדנאות לניהול זמן, ומתמחה באיזון בית עבודה, התארחה לפרק ראשון בנושא ניהול זמן או ליתר דיוק – ניהול חיים. והיא מאשרת – אין לנו באמת סיכוי להספיק הכל. בעידן הזה יש לנו יותר משימות ממיכל הזמן שלנו. אז מה עושים? מייצרים סדרי עדיפויות, מאתרים מתודה נוחה ומותאמת לניהול משימות, מפחיתים הסחות דעת ו... משנים את השיח הפנימי שלנו. מה כן הספקנו היום? ואולי הכי חשוב - מוודאים שהשיטות תואמות את הטבע שלנו, את השעון הביולוגי שלנו! היכונו לפרק שהוא הרבה יותר מהשעה שהוא מוקלט בה. עמוס כלים חדשים ורעיונות להתייעלות. מה זה פע"ע? או טכניקת פומודורו? על זומיסיטר שמעתם? ועל שיטת מת-חי? אני כבר החלתי הרגל חדש (ווטסאפ זירו).

פרק 34 איך מתחילים להכיר את הגאונות שבך? עם עדי סקופ כרמון כשעבדתי בעיתון היה לי עורך שבישיבות היה קורא לנו להתאבד על כתבות. התאבדתי. זה עבד. בדרך גם אבד. הרצון. החלום להיות עיתונאית. אבל את הז׳רגון אימצתי והמשכתי להתאבד. על עסקאות. על לקוחות. על ג׳ינגול בית עבודה. התאמצתי והתייגעתי. הייתי קשה איתי. והצטיינתי. יש רווחים למאמץ. למצוינות. רק כשנשמתי הבנתי כמה טעונה היא המילה התאבדות. וכמה היא מנכיחה מציאות. הפסגה נכבשה- התשוקה מתה. גם ההנאה קפצה מהגג והחזירה נשמתה לבורא. אנחנו חיים בעולם שבו האיש העשיר בעולם שעיני כל נשואות אליו מדבר במושגי: ״אובססיה ללקוח״. בעולם שבו מנכ״לים מטיפים לעובדיהם להראות נוירוזה. הורים לומדים עם ילדיהם חודשים למבחני מחוננים בכיתה ב׳. No pain no gain מקועקע לנו באונות. אז אנחנו סובלים לתפארת למען מטרה עמומה ולא תמיד מוגדרת (ובדרך כלל - של מישהו אחר. בעל חזון. בעל חלום. בעל המניות. אבא. אמא). מצויין. אבל לא גאוני

פרק 3, יזמים בטוב עם דקלה גולדשטיין מלמוד "החברים של דקלה" תמיד אנשים סקרנו אותי: מקורות המוטיבציה שלהם, הרצונות הכמוסים, הסודות, השקרים, הגאוות, האמונות. מאז שאני זוכרת את עצמי, הצלחתי להתחבר לאחרים באמצעות הכרות אחד על אחד מעמיקה, אישית ואינטימית. בהתכנסויות חברתיות, הביישנות ניצחה, ולמדתי לפצות עליה במה שאחרים פירשו כהתנשאות ובעבורי זו הייתה בעיקר התבוננות מהצד, הפשרה איטית ובטוחה, המתנה פאסיבית ליוזמה נדיבה של האחר להכיר אותי. בהקשר החברתי, הרגשתי לא פעם שיש פער עצום בין איך שאני תופשת את עצמי לבין האופן שאחרים. נדמה לי שהשתפרתי בזירה הזו, אבל זה לא אזור הנוחות שלי- השלב הראשון של ההכרות, ההתנעה. בכל סדנה או קורס כשמגיע תורי להציג את עצמי, הלב שלי דופק, ואני מתכננת מה לומר. ואחר כך עסוקה בלבקר את הבחירה שלי – הייתי מתומצתת מדי? משעממת מדי? פלצנית? בומבסטית? שחצנית? יומרנית? מכירים את האנשים האלה שזורחים בשלבים הראשונים? שמחייכים מיד? מחבקים מיד? לא מחכים להזמנה וניגשים? האנשים האלה שנראים בטוחים כל כך, אותנטיים למדי וטבעיים? אז כזאת – אני לא. לעומת זאת, דקלה מלמוד גולדשטיין - היא שמש כזו בדיוק: חייכנית, מזמינה, סופר אותנטית ולא מתיימרת להרשים (והכי מרשימה!). היא מישהי שנדמה לי שכולם רוצים להיות חברים שלה. היא מחוברת, היא מחברת, חברותית, חברה. והיא יזמת חברתית שיסדה את "החברים של דקלה". אפשר להבין מהו אזור הגאונות שלה, מתי היא באלמנט זון שלה. שמתם לב שאנשים שממשים את הפוטנציאל שלהם, שעוקבים אחרי התשוקה שלהם ונובעים יצירתיות – ממציאים את ה- job title שלהם? אז נפגשתי עם דקלה כדי לפרק את האיכות המחברת חברותית הזו. ולהנות מזמן של חום ואור. מה אפשר ללמוד מה- connectors? תהיו חברים ותתחברו לפרק הזה!

פרק 33 למה הם בוכים בלילה? על הדרמה הממלכדת של הגברים עם ד"ר אורן גור הוא הגיע אלי לקליניקה, והניח את המשפט הזה מיד כשהתיישב: "אני לא מאמין בטיפולים". אז מה אתה עושה פה? שאלתי, והוא ענה שהוא חשב שאעזור לו להבין איך לשכנע את אשתו לא להתגרש. מהי הדרמה הממלכדת של גברים? אתה גבר? אסור לך להודות בחוסר אונות או באי ידיעה אתה גבר? תסתדר לבד, אל תבקש עזרה אתה גבר? גבר אמיתי? אל תראה מצוקה. אל תזדקק. לא צריך אף אחד! אני לבד! להיות גבר! להתגבר! גברים נהנים מדומיננטיות מעמדית. רק שבמאה שחלפה, נשים הרעידו את האדמה, הזיזו יבשות, ואילצו גם גברים לזוז בעולם החדש. התנועה של גברים היא פאסיבית, תופעת לוואי, לא ממש מדוברת. ציפיות חדשות נוספו לגבר החדש: להביע חברות בזוגיות, לשמש אבא נוכח ופעיל. ארגז הכלים שלו, לעומת זאת, נותר מוגבל. בתהליך ביוש שמתחיל בילדות, גברים לומדים להתנכר לפנימיות הרגשית שלהם. מחירים נוקבים הם משלמים על ההגמוניה המפוקפקת הזו, הגברים. יש יותר גברים עבריינים (18,000 לעומת 300 נשים), גברים מדוכאים יותר (פי ארבע!), ובסוף - הם גם חיים פחות. בשיחה עם ד"ר אורן גור דיברנו על התכונות המצופות מגבר, והאם הן נטועות בטבע הדברים או בהסללה תרבותית. מהי הדרמה הגדולה? למה גברים בוכים בלילה? מה תפקידה של קבוצה בטיפול בגברים? כיצד אפשר לגדל את האבא שאתה רוצה להיות? שיחה מרתקת, שמספקת נקודת מבט משמעותית וחדשה.

כשקרן ואני נפגשנו לדבר על מנהיגות, השיחה נעה בין עולם העבודה לעולם ההתפתחות אישית. נראה שהאחד לא יכול ללא האחר. מנהיג הוא, אולי לפני הכל, מי שמנהיג את עצמו (ועל יהא הדבר קל בעיניכם). האש שהוא מחובר אליה, האותנטיות, ההבנה שהוא חלק ממרקם אנושי, שיש greater good שהוא משרת - כל אלה מדבקים גם אחרים ללכת אחריו. המחקר שעשתה ד"ר קרן צוק נגע בשאלה איך מנהיגים במאה ה- 21 משלבים בין חיבור למוטיבציית העובדים ובין השורה התחתונה. שלושה איפיונים היא מזהה במנהיגים: היכולת להיות בנוכחות היכולת להחזיק מתחים הפגנת שירותיות כלפי הלקוחות כמו כלפי העובדים לינק לאתר של קרן צוק www.wisdomtolead.co

האמיגדלה שלנו גדלה בימים כאלה. העולם עובר שינויים תכופים שמשפיעים על אורחות חיינו. אנחנו נפרדים מהישן, אבל החדש עוד לא נגלה לפנינו, והוא עוד נטול צורה וודאות. בפרק הקודם היא השאירה אותי ועוד מאזינים הלומים. העתיד הקרוב שלנו עולה על כל דימיון. עולם חדש נולד . ויהלי אדמתי מאמינה שהוא יהיה טוב יותר. משהו באופטימיות של יהלי אדמתי לא הניח לי. אני לא פסימית. אני מגדירה אחרת אופטימיות, ואני גם מניחה שלכל פרדיגמה / טכנולוגיה יש רווחים לצד מחירים. אז אתגרתי. והיא ענתה על כל קושיה בתשובות מנומקות, מפוכחות, עושות היגיון ונוסכות שקט. איך ייפתר המשבר האקולוגי? מהו כוח העל של צבי ענק, לטאות ולובסטרים? ואיך הוא קשור אלינו? על תחליפי בשר, מכוניות אוטונומיות, פלסטיק מתכלה, אנרגיה חליפית. על אנושות שמתגבשת לציביליזציה אחת עם מטבע אחד וכלכלה פחות מקוטבת ויותר שוויונית. אילו מקצועות יידרשו בעולם החדש? איך מכינים את עצמנו לעתיד טכנולוגי מתמהר כל כך? שיחה שנייה ומרתקת שעושה חשק לחזור לעתיד. והנה לינק לאתר שמספק דאטה על המציאות, לפי המלצתה של יהלי: https://ourworldindata.org

פרק 30 בחזרה לעתיד - איך ייראו חיינו בעוד עשור? פרק א' עם יהלי אדמתי קשה לדמיין את העתיד שמעבר לפינה. הוא בחזקת mind-blowing. רק שמה שקשה לנו לדמיין, דומיין במוחותיהם של אחרים והוצא לפועל למציאות חיים שמתהווה ממש בימים אלה, ושתשפיע על חיינו ממש בעוד רגע, כמה שנים, עשור גג. העולם שלנו עובר האצה. שינויים תכופים ורבולוציות בכל תחומי החיים. טכנולוגיות חדשות נולדות ומשבשות פרדיגמות, מנתצות דפוסי חשיבה ומולידות חדשות. בפרק הראשון עם חוקרת העתידים יהלי אדמתי ניסינו להבין איך זה ייראה: מה צפוי לאנושות בתחומי החלל, הבריאות, העבודה. השיחה הזו הותירה אותי קצת נטולת מילים. יהלי אדמתי עוקבת אחרי התפתחות המדע, הטכנולוגיה ומגמות עתידיות והיא מחזיקה בגישה מאד אופטימית. לתפישתה, העולם הולך לכיוון טוב ומיטיב. מתודעת חסר לתודעת שפע. מנפרדות וניכור לאמפתיה ואחדות. מה תהיה היבשת השמינית שלנו? עד איזה גיל נחיה? במה נעבוד? (עבודה היא מילה טעונה שזקוקה לתחליף שפתי). קשה לנו לעכל את המידע הזה שכרוך בויתורים על הידוע והקיים, בעיקר כי אנחנו עוד לא מכירים את החדש ואת רווחיו עבורנו. השיחה הזו הותירה בי רצון להמשיך אותה. לנסות להבין באמצעות יהלי מה עוד צפוי לנו בתחומים כמו כלכלה. ומהן הפרדיגמות החדשות שמעצבות את התודעה האוניברסלית המתגבשת שלנו. אז תיאמנו מועד להקלטת פרק ב׳ שבו יחזרו אלי המילים (אני מקווה) וגם אאתגר. בינתיים תצטרפו אלינו למסע בחזרה לעתיד, שעולה על כל דימיון ומצד שני כבר פה להשאר. זו הזדמנות לבקש את המעורבות שלכם - האזנתם לפרק שנתן לכם ערך? סקרן או לימד אתכם? שתפו גם אחרים, הפיצו את התוכן הזה הלאה.

"מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21" זו כותרת של מאמר שכתב נאור נרקיס שתפסה את תשומת לבי מיד. אני חוקרת אושר וגם את עתיד העולם, ואני סקרנית מאד לגבי יזמויות ועסקים. אז מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21? נאור נרקיס הוא יזם מעניין במיוחד. ונדמה לי שהוא מגלם אנשים מאושרים במיוחד. הוא עושה את מה שהוא אוהב. הוא תורם ומספק ערך. הוא לא עסוק מדי ("זה לא מגניב להיות עסוק"). והוא מתפרנס מעולה. הוא סקיילנאסר (מושג שהוא המציא), או במילים אחרות - סטארט אפ של בן אדם אחד. ובפרטים הקטנים: הוא מנהל את קהילת התוכניסטים שמונה מעל 20 אלף חברים וגדלה as we speak. האנשים שמעוררים את השראתי הם אנשים שפיצחו את הנוסחה הזו בדיוק. אז מי שהוביל את מחאת המילקי (ונצרבה כטראומה עבורו) הוא היום תוכניסט, שסולל לעצמו דרך ארוכה, בינלאומית בחזונו. כשנפגשנו לשיחה הזו, נרשם קשר קארמתי ביננו. יותר מדי צירופי מקרים ליוו אותנו מאז, אז חוץ משיחה מרתקת, נדמה לי שהרווחתי חבר חדש. משובח ממש. ממליצה בחום על הפרק הזה ליזמם שביניכם וגם לאלה שחולמים להיות...

יש לה כנפיים. הן מצוירות לה על כל הגוף, אבל הן בעיקר חרותות בנפשה. לימדו אותה לחלום. לחלום בגדול. לחלום בענק. לחלום ולהגשים. לפעמים היא משלמת מחיר על החלימה, היא מספרת. אבל רוב הזמן, היא בדרך, והיא מוגשמת. את החלום היזמי שלה החלה לתרגם למציאות לפני שלוש שנים. נפגשנו לשיחה על חלומות. על כוחו של דמיון. על השבר שלפעמים נסדק כשחלום הופך ארצי. על פחדים וקולות מרפי ידיים. דיברנו על תפישה הוליסטית קהילתית של העסק שלה שמצוי בתווך שבין עובדיו, ספקיו ולקוחותיו. אבל החדשנות המהותית בתפישה שלה היא שהיא מבשלת רגשות. "האוכל הוא רק תירוץ" היא הודתה, דרך להגיע לאנשים, לחבק, להפשיט אותם מפסאדות, משריונות, להרשות להם להיות אמיצים מספיק בשביל להיות אנושיים. ובכלל, "אנושיות" היא ערך מהותי בלוחשת לסירים. הלוחשת לסירים, היא איילת זהבי, והיא לפני הכל חברה טובה שלי. הראיון איתה חושף בכנות ובאומץ את דרכה שלה, אבל לא פחות חשוב - עשוי לספק לכל מי שיוצא לדרך חדשה של הגשמה ויזמות נקודת מבט מלאה, על רווחים ומחירים, על חלומות ומציאות. הפרק הזה מוגש לכם באהבה כפרק ראשון בסדרת "בת" של מעלה בטוב. על יזמים שהם y driven, שמונעים אחרי תשוקתם, ומבקשים להרבות טוב. יזמים בטוב. אם גם אתם רוצים לקדם את הבשורה החדשנית שלכם - מוזמנים לפנות אלי.

פרופ' אהרון בן זאב הוא פילוסוף של הפסיכולוגיה, והוא חוקר רגשות. "אי אפשר להגדיר אהבה" הוא אומר. ביחד ניסינו להבין מהי בכלל. מה הזמן עושה לאהבות שלנו? מה השפעת התרבות על הציפיות שלנו ועל ההתארגנות שלנו במסגרות אהבה וזוגיות? כמה מתוך האנשים הנשואים שלושים שנה ויותר מדווחים על אהבה עמוקה ומיטיבה? איזו תכונה מרתיעה נשים (וגברים)?  המשיכה שלנו ניצתת משוני ביננו, אבל פערים גדולים מדי עלולים לסכן את "חיי המדף" שלה. אנחנו בדרך כלל נקשרים במי שהוא חכם פחות או יותר כמונו, יפה פחות או יותר כמונו ומחזיק פחות או יותר בתפישות עולם דומות. בכלל, אם זה היה תלוי בנו - היינו מנהלים רומן עם זר מוחלט, אבל חיים עם אח שלנו. האנושות כמעט אף פעם לא הייתה מונוגמית. עד לא מזמן ברוב התרבויות גברים הורשו להחזיק ביותר מאישה אחת - תרבויות פוליגמיות. ביולוגית - רק 12 מינים מתוך 8 מיליון הם מונוגמיים גנטית.      המונוגמיה החלה כנראה ביוון העתיקה, ערש הדמוקרטיה. ואם כולם שווים אז גם לכל גבר מגיעה אישה. מה שלא מנע מגברים להיות חופשיים ביחסיהם עם פילגשים ועבדים. הנצרות חיבקה את המונוגמיה כרע במיעוטו. האפיפיור גרגוריוס הראשון העדיף את ההתנזרות המוחלטת והתמסרות לעבודת האל, אבל הבין שזה ציווי שדינו להכשל ולכן התיר נישואים לאישה אחת וקיום יחסים לטובת הבאת ילדים, ואיסור להנות מהם. וכמובן איסור להתגרש, ומפה המושג נישואים קתוליים. פרופ' בן אהרון, פרסם לאחרונה את הספר: אהבה כמעט כל הסיפור, מאמין שהעתיד מזמן לנו הרבה יותר בחירה. המסגרת הנוקשה של נישואים מושתתי אהבה - שמעמיסים על הבן זוג המון תפקידים וציפיות: משיכה, שותפות בפרנסה, חברות, שותפות במלאכת גידול ילדים - תתפרק מבלעדיותה, ונראה התארגנויות שונות ומגוונות. שיחה על אהבה. מקווים שתאהבו לינק לספר: https://www.ybook.co.il/book/7713/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%9B%D7%9E%D7%A2%D7%98-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8 עוד בנושא: פרק 5 איך בוחרים זוגיות? עם יוכי דדון-שפיגל להאזנה: https://www.danaregev.com/single-post/dating פרק 6 המדע של האהבה עם ד"ר ליאת יקיר להאזנה: https://www.danaregev.com/single-post/love

איך הגעתי לזה בכלל? שנים חייתי ליד הידיעה שיש דבר כזה, מדיטציה. אבל מה לי ולזה? ומה זה יעזור ל לעצור ולנשום כשאפשר לעשות ולהספיק? ואז, במקרה (או שלא) הגעתי לסדנת נשימות. שלושה ימים. של מדיטציות שונות, נשימות ועצירה. ובאופן הכי מפתיע קרו שם כמה דברים: 1. כל החיים שלי עברו לנגד עיניי. לא ברמת האירועים אלא ברמת הדפוסים, הסאב טקסט, החוט ששזור בין כל אירועי חיי, המלכודות שאני מפילה את עצמי לתוכן פעם אחר פעם אחר פעם. וגיליתי גם את העוצמות שלי, את ההתמדה, את ההתמסרות, את הפתיחות ללמידה, את הגבולות שלי, את החשיבה בעצמאית שלי. בקיצור, הכרתי אותי במקום רק את ה- CV שלי. 2.הגעתי לשקט שלא ידעתי מעולם. כאילו מצאתי את כפתור ה mute לשכל התזזיתי והקשקשני שלי. וחזרתי בסלאו מושיין לתוך חיי חזרה, נדהמת מהשקט שעוטף אותי, מהרכות החדשה. זה עבר לי, וחזרתי לשאון היומיום, אבל תחת הידיעה שיש כפתור mute ושאני יודעת איך ללחוץ עליו. 3.התבהרתי, התפקסתי, הבנתי לראשונה מה אני רוצה. זה התחיל ממה אני לא רוצה יותר, ועל מה אני מוכנה לוותר. זה התחיל מנכונות לצאת להרפתקה, ללכת לאיבוד, לשוטט בלי מטרה, לחפש. אותי שם בפנים. ולמצוא. כל פעם עוד פיסת "אני". 4. אימצתי לחיי פעולות חדשות שלפני כן לא הכרתי ושפטתי מראש. אני נושמת, אני עושה מדיטציות, אני עוצרת כשאני מרגישה שמשהו בתוכי מותש, מרוקן, לחוץ. אני עוצרת ונושמת ומתמלאת. זה לא לקח ממני דבר. לא הייתי צריכה לוותר על עשייה או על תוצרים, רק לשפר אותם, להפוך אותם ליותר מהנים ומדויקים. ואלה רק מילים. כי חוויה קשה להעביר במילים, צריך לחוות אותה. היא knowing פנימי ולא knowledge חיצוני. בעולם המתמהר שלנו, אנחנו נדרשים לכלים להאטה. שימי לוי חייתה ארבע שנים במנזר בתאילנד וחזרה לכאן להעביר את מה שלמדה הלאה. היום היא מורה בכירה בעמותת תובנה לדהרמה ומדיטציה ומכשירה מדריכי מיינדפולנס לילדים. ניסינו לדבר במילים על מה שמצוי דווקא ברווח שביניהם. "בתשומת לב ללא נעים יש כבר את הרווחה" אמרה שימי. מיהם "חמשת האורחים" (מושג שטבעה שימי) שמבקרים תדירות בראש שלנו? איך מנחים ילדים לפתח סקרנו לעצירה, לתשומת לב לנשימה?

מאז שאני זוכרת אותי, שכבתי במיטה בחושך וחשבתי מחשבות. השינה בוששה לבוא. והבקרים היו סיוט. בעיקר לאמא שלי. להעיר אותי היה מבצע יומיומי. הבטחתי לקום, הסתובבתי לצד השני ושקעתי בשינה. לא כיף למעיר, לא כיף לי. להתעורר כל בוקר בתחושה שעצבנתי, הכעסתי, אכזבתי. ואז הבוקר. התנעה איטית ומתמשכת. לקח לי זמן להפסיק להילחם בטבע שלי, ולקבל אותי כמו שאני: ציפור לילה. למבחנים למדתי בלילה, הרעיונות הכי יצירתיים שלי - בלילה. וגם להתעמל - אני אוהבת בחושך. אני בסדר, זה העולם שמקדים קצת ( : איזה טיפוס שינה אנחנו? משכימים עם שחר? קופצים מהמיטה מוכנים לטרוף את החיים? או שאולי ציפורי לילה? נרדמים מאוחר ושונאים את מי שמעיר אותנו? ומה זה אומר עלינו? על הטמפרמנט שלנו? על היצירתיות שלנו? ד"ר קרן אור, מרצה באוניברסיטת חיפה, פסיכולוגית וחוקרת מומחית בתחום השינה, מפריכה מיתוסים, מפתיעה ומחדשת. אנחנו ישנים כשליש מחיינו, ומתייחסים לשנתנו כאל זמן מבוזבז, נטול הספק ותוצאות. חלקנו מקצצים בו וחוסכים מעצמנו צורך בסיסי. לשליש מאיתנו יש הפרעות שינה: קשיי הירדמות, יקיצות באמצע הלילה, סיוטים. איך אושרנו משפיע על שנתנו, ואיך השינה שלנו משפיעה על אושרנו? שיחה חשובה, מרתקת, מחדשת בנושא שהוא בחזקת חשוב ודחוף בחיינו.